אמור להתגייס בנובמבר, אבל מרגיש קצת אבוד מבחינת הרצון והאמביציות

בצו ראשון מילאתי גולני בהעדפות, אח"כ בפגישה עם הק"בן מילאתי גבעתי מבלי ידיעה לאן אני הולך להתגייס או מה התפקיד שלהם בכלל, סתם הייתי מורעל על קרבי. אפילו הורידו לי פרופיל על כתף שבורה ועשיתי הכל כדי שיעלו לי את הפרופיל ל97 ובסוף הצלחתי (!).
עברו הימים, החודשים והנה אוטוטו בחודש נובמבר (לאחר שדחיתי פעם אחת) אני אמור להתגייס, ככל שהזמן מתקרב יש לי יותר ויותר שאלות, אני אסביר.
מצד אחד אני רוצה ואף חייב להתגייס כמו כל אזרח במדינת ישראל, לתרום את החלק שלי למערכת ובאמת לתרום לשירות משמעותי מכל הבחינות.
מצד שני אני מפרנס את עצמי, ההוצאות שלי די גדולות בחודש, יש לי הוראות קבע שממשיכות הרבה לתוך הגיוס עצמו, זאת הבעיה הראשונה.
מצד שני אני כן חזק פיזי, אך המצב הנפשי שלי מעורער בקצב משתנה מהיר מאוד, אף פעם לא הגעתי למחשבות אובדניות אבל הייתי נורא קרוב לזה ואני לא רוצה שזה יקרה שוב, עברתי הרבה חרא בחיים שלי (אין צורך לפרט) בין אם זה חרדות, גמגום שמנע ממני הרבה דברים ודלתות בחיים, התמודדות לבד בכל מה שקשור למחיה תשלומים ובקיצור עברתי דברים לא פשוטים.

אני בנאדם מאוד אמין, אוהב צדק ויושר, ובעל הגיון בריא.. לא פעם ולא פעמים שמעתי מאנשים שבצבא אין הרבה צדק והגיון במעשיהם (כמו הקטע שקיבלתי קבן ואין לי מושג למה עד היום..לא סיפרו לי..), קשה לי לחיות עם אנשים כאלה ועוד 3 שנים? לחיות בחוסר צדק? בחוסר הגיון? בעייתי..
יש את החוק הזה בצה"ל שחייל לא יכול לירות על ערבים כשהם במצב סכנה (דוג' דוד הנחלאווי), רואים את זה בהפגנות של הערבים שהם זורקים אבנים בקבוקי תבערה והחיילים חסרו אונים מולם ואני שואל את עצמי למה? למה המדינה לא נותנת לחיילים את הרשות לדרוך את הנשק רק לצורך הרתעה.. שלא נדבר על לירות בהם אפילו במקרים קיצוניים.. או שעוצרים מחבלים/מתפרעים ואחרי יומיים משחררים אותם כאילו כלום ..
חכו זה לא נגמר, קשה לי עם זה שאני יודע שאם אתגייס בעיקר לקרבי.. יהיה לי איזה מפקד או קצין (לא ממש מבין בזה) שהחיים שלי יהיו תלויים בהחלטות שלו, במה שהוא אומר לי לעשות.. אם הוא טועה? והם הוא לא יודע מה הוא אומר? לא יכול ככה אני אתחרפן ואני מפחד לסרב לפקודה עקב דבר כזה.. ואז מי יודע ... כנראה כלא..
אמא שלי מאוד לא רוצה שאני אתגייס לקרבי, והיא אפילו לא רוצה שבכלל אתגייס.. היא מפחדת והיא חשובה לי מאוד.. יצא לי לדבר איתה בשבת האחרונה והיא אמרה לי בשיא הרצינות שאם היא שומעת שקרה לי משהו היא קופצת מקומה רביעית מרוב הדאגה.. ה' ישמור אותה! אני מפחד עליה.. הם כל המריבות שלנו והוויכוחים היא הכל בשבילי.. קשה לי

חשבתי על להתגייס לגוב מסוים, אבל אני היפרקטיבי ואחד שאוהב לסחוף את כולם לאנרגיות ותחרויות.. בעיקר של "מי יותר טוב" אוהב ספורט בקיצור, ובגוב אני שומע מכולם שלא טוב להם, הם כל היום מבואסים.. בלי טיפת מוטיבציה.. יש לי אפילו חבר שעבד איתי והוא רוצה כבר הרבה זמן פשוט להתאבד וזה רק בגלל בצבא..

תבינו, אני בנאדם שעוזר בבית, יש לי עבודה מסודרת, 12 שנות לימוד, בגרות מלאה (חסרה לי יחידת לימוד אחת לצערי..), חכם חרוץ.. שואף ולא מוותר! אני יודע שיש לי מה לתרום מעצמי, אבל אני לא רואה את עצמי מוותר על כל מה שיש לי כרגע בשביל המדינה, גם ככה אני לא ממש "אוהב" את כל מה שהולך בארץ ואת כל החרא שהמדינה שלנו אוכלת.. ויותר מזה, כמה קשה לחיות פה!
מה לעשות? לאן להתגייס.. את האמת שאני לא ממש רוצה, יש לי חיים מסודרים ב"ה (נושכים שיניים יום יום..) ולא פשט לעזוב ככה הכל ל3 שנים.. אני רוצה לקבל פטור אני חושב (אני מרגיש חרא שאני אומר את זה!), יש לי בעיות נפשיות, בעיות כלכליות.. בעיות אישיות, בעיות עם ההורים (פרודים) לא חסר בקיצור!
ועוד משהו קטן, שמעתי שבצבא הכושר יורד, ואני מבחינתי הכושר הוא כמעט מעל לכל.. אני פשוט מרגיש האדם הכי אפס בעולם שאני לא מתאמן.. אני אבוד פה בין כל הבלאגן, אשמח לתשובות חיוניות, תודה רבה מראש!