מה הטעם לחיים אם מלאים בסבל?

שבת שלום לכולם...
מאז שאני מכירה את עצמי אני חווה דכאונות.. יש תקופה של כמה ימים שהכל בסדר וחושבת שהכל משתפר ואז נכנסת לתוך לופ של דיכאון במשך כמה ימים ואפילו יכול להתארך לכמה שבועות, ולפני כמעט שנה התחלתי לפתח התקפי חרדה שלפחות פעם בחודש אני מקבלת התקף כזה...
ניסיתי טיפול אצל פסיכולוגית אך לא עזר וכרגע גם אין לי אפשרות לממן פסיכולוג, גם לא דרך קופת חולים (אומנם אני עובדת אך המשכורת אינה גבוהה, בנוסף יש לי תשלומים על לימודי התואר, שכר דירה, רכב ועוד שלל הוצאות בלתי פוסקות שלא מאפשרות לי לטפל בעצמי..).
יש לי אמא נהדרת אך עם זאת אני לא יכולה כל הזמן ליפול עליה כי יש מספיק בעיות בבית וגם לה לפעמים קשה...
אני ואבי בנתק כבר מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא לא אוהב אותי אבל בסדר זה הדדי, עם השנים גם אני למדתי לתעב את האדם שעזב אותי לבד בילדות.
לגבי זוגיות כבר הרמתי ידיים, הפסקתי לחפש כי זה פשוט לא יגיע... לא הייתי בזוגיות כבר 3 שנים, אני מרתיע גברים עם העצמאות שלי, הם רואים בי כאישה חזקה אז זה מאיים עליהם למרות שבתוך תוכי אני שברירית וחלשה. אז מלבד סקס מזדמן אין כלום, וגם מי ירצה אישה כמוני עם כל התסביכים האלה...
אני לא רואה את עצמי בתור אדם רע, תמיד השתדלתי להיות טובה לכולם, גם לאלה שדרכו עליי, אני בן אדם נאיבי אך הכוונות שלי בסך הכל תמיד היו טובות.
נראה לי שמתוך כל ה28 שנות חיי שאני חיה היו שנים בודדות שהרגשתי שאני מאושרת... גם בילדות סבלתי, הייתי לבד רוב הזמן כי אמא שלי הייתה עסוקה עם אחי הבכור שהיה עושה לה לא מעט בעיות ואני הייתי הילדה השקטה הזו שאמורה להכיל את כולם. אמא שלי לא אשמה בכך שלא קיבלתי מספיק יחס ממנה, אם חד הורית שהכל נופל עליה והיא באמת הייתה משתדלת למרות הקשיים, היום היא מפצה על זה וזה מורגש.
גם בילדותי במשך 6 שנים עברתי חרם ומכך פיתחתי קשיי הסתגלויות חברתיות, זה צילק אותי ממש, בכל מקום חדש שאני מגיע אני לא מרגישה בנוח לגשת ולדבר עם אנשים וזה לא כי אני לא רוצה אלה כי אני מפחדת להרגיש שוב דחויה ושלא ירצו אותי בסביבה ובגלל זה אנשים רואים בי כעוף מוזר לפני שהם מכירים אותי.
בנוסף עברתי הטרדה מינית מגיל 9-12, אבא של מישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי היה נוגע בי במקומות אינטימיים ולא עשיתי עם זה כלום כי פחדתי לאבד אותה, משהו שבסוף גם ככה קרה אך עדיין לא עשיתי עם זה כלום.
אני יודעת שאומרים שהתרופה הכי נכונה להעביר דכאונות זה למלא את היום בכל מיני דברים, אז זהו... שהלוז שלי צפוף עד אפס מקום, כמו שציינתי אני לומדת, אני עובדת, פעמיים בשבוע במלגה, ובזמן היחידי שנותר מפנה את זמני למשפחה וחברים אך עדיין מרגישה ריקנות שאוכלת אותי מבפנים...
לא רוצה להיות עשירה, לא רוצה להיות הכי יפה, לא רוצה להיות הכי טובה בהכל... אני בסך הכל רוצה שקט נפשי וקצת להיות מאושרת ולהסתכל על החיים כמתנה ולא כסבל...
לא אשקר שלפעמים מחשבות על מוות צצות במוחי אך איני מסוגלת לעשות זאת, זה מעשה אנוכי ומי שיפגע ממנו בסוף אלו יהיו הקרובים שלי.
זה פחות שאלה ויותר מן פוסט פריקה כזה כי כל מה שרשמתי, לא כולם יודעים ולא תמיד נעים לשתף אנשים ולא בא לי שהסתכלו עליי כמשוגעת ובכל זאת אם מישהו רוצה לשתף עצה כלשהי אשמח לקרוא.
בכל מקרה אבקש שלא לשתף את זה בפייסבוק.
מודה מראש לכולם ושנדע ימים רגועים ושקטים...