אני חושבת שאני בדיכאון אבל אין לי דרך לטפל בזה. מה לעשות?

(מה שכתבי ארוך)
אני מאוד אוהבת פסיכולוגיה ככה שחקרתי על הרבה דברים הקשורים לנושא עד כמה שאפשר מהאינטרנט.
אני לא יכולה לשלם לפסיכולג לאיבחון או לטיפול מתמשך פשוט כי אין לי את הכסף.
כל התסמינים של דיכאון הופיעו אצלי מאז שהייתי בת 10, אז הייתי בטוחה שזה נורמאלי.
ועד היום, בת 15.
אני די בטוחה שיש לי דיכאון ואני לא רוצה לפרט כאן יותר מדי אבל יש לי את התסמינים הקשים בדיכאון.
אני תמיד מרגישה חוסר מוטיבציה, עצב, וגם פשוט כלום מאז גיל 10 אבל יש תקופות שאני מרגישה שהמצב גרוע מאוד.
אין לי מוטיבציה לעשות את הפעולות הקטנות, לצחצח שיניים או כל מיני דברים כאלה.
ניסיתי לעשות סדר יום ולהפוך את החיים שלי לטובים אבל זה פשוט מרגיש כמו הצגה שאני לא מציחה לעמוד בה.
אני תמיד מרגישה מדוכאת לא משנה אני מה אני מנסה לעשות.
אבא שלי מת לפני שנתיים ואז איבדתי את עצמי לגמרי.
הוא היה האדם היחיד שבאמת דאג לי ועכשיו הוא לא כאן.
יש לי בעיה להיפתח לאנשים ואני לא בוכה אלא אם כן אני לבד.
אני מסתכלת על כל החברות שלי ואני פשוט נטרפת מקנאה.
הן מסוגלת לחייך בכנות ובאמת להינות, והן לא חסרות מוטיבציה לחיים ומסוגלות באמת להיות בסדר.
בקושי נשארו לי חברים. אני כבר לא יוצאת מהבית בכלל אם לא צריך, כשאני הולכת לבית ספר אני רק רוצה לחזור הביתה ואני עושה את זה כי אני גם ככה מפחדת מהעתיד שלי.
הייתי רגילה להיות תלמידה מצטיינת, לא הייתי צריכה ללמוד והייתי מקבלת ציונים טובים. אבל עכשיו שעליתי לתיכון אני מרגישה שהכל בורח לי מהידיים, קשה לי לקום לעשות דברים בסיסיים וללמוד פשוט מקשה עלי מידי.
אני מפחדת מאוד מהעתיד ואני רוצה להאמין שיהיה טוב אבל אני נזכרת באיזה מצב אני ואז כל הבועה היפה מתפוצצת.
מאז שאבא שלי מת אני חפשת דמות שתחליף אותו. אני אף פעם לא הייתי בקשר רומנטי ואני גם לא מתכוונת להיות עכשיו למרות שאני מרגישה שזה מה שאני הכי צריכה.
לאף אחת לא באמת אכפת ממני, ואני אסביר.
אני יודעת אם אני אמות, כן יהיו הרבה דמעות אבל אף אחד לא באמת דואג לי כשאני בחיים.
לפני כמה ימים לא יכלתי להכיל את הכל יותר, הייתי בסוג של התקף ולא הבנתי כל כך מה אני עושה. כתבתי הודעה לאחד מהחברים הותיקים שלי, שהוא הבן אדם הכי נחמד שאני מכירה.
רק רציתי שלמישהו באמת יהיה אכפת, שמישהו יחבק אותי.
אז כתבתי לו הודעה רק עם השם שלו, הוא ענה "כן?" ופשוט סיננתי אותו.
הבנתי איזה טעות עשיתי.
אני לא רוצה שאנשים ידעו את כל הסיפור חיים שלי כי רק יסתכלו עלי ברחמים.
היה לי עוד התקף כזה כמה ימים לאחר מכן, יש פעמים שאני פשוט לא מפסיקה לבכות במשך שעה ויותר ואני בכלל בקושי שמה לב למה שאני עושה תוך כדי.
בכל מקרה, זה היה אחרי יום כיפור.
אני אתאיסטית אבל אני עדין צמה, ברצינות אני לא יודעת למה.
הצום נגמר ואני רציתי לאכול אבל לא היה לי כוח להכין לעצמי אוכל ועברו כמה שעות עד שנהפך להיות לילה כבר והתחלתי לרעוד ממחסור אוכל וחולשה.
יש לי מחסור בברזל חמור ופשוט הייתי בטוחה באותו הזמן אני אתפנה לבית החולים.
כתבתי את זה לחברות שלי ואחת מהן כתבה לי לאכול מהר ושאני מפחידה אותה וזה מה עשיתי אחרי שעה.
ואז סיפרתי להן את כל מה שעובר עלי.
לא ממש את הכל פשוט כי אני לא יכולה, אבל מה שחשבתי שהן צריכות לדעת מספיק בכדי לעזור לי.
אחת מהן אמרה שהיא תמיד כאן בשבילי אחת סיננה ואחת כתבה משהו סתמי שאני אפילו לא זוכרת.
אני רציתי ורוצה שלמישהו יהיה אכפת שמישהו יראה באיזה מצב אני אבל זה כיאילו אף אחד לא שם לב.
ואני לא מאשימה אותם, יש להם את החיים שלהם אבל אז אני תמיד חושבת, ומה איתי?
אמא שלי עושה לי חיים קשים. היא אף פעם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, כשאני מנסה להראות לה חיבה היא פשוט לא מחזירה כמו שאני צריכה.
והדבר שהכי קשה לי שהיא עושה, היא מענישה אותי בשתיקה, אני אסביר.
זה בדיוק קרה אתמול.
סיכמתי עם אמא שלי שלא תעיר אותי כי יש חופש ואני רוצה שהגוף שלי ינוח כמה שהוא צריך, היא הסכימה.
למוחרת בבוקר היא התקשרה אלי ולא העירה אותי, כבר הייתי ערה.
אבל בכל זאת התעצבנתי כי ביקשתי ממנה שהיא לא תעשה את זה.
אמרתי לה למה היא התקשרה אם ביקשתי שלא, ואני באמת לא צוחקת היא פשוט נעלבה וניתקה לי.
ומאז היא פשוט בקושי מתקשרת, אני מנסה ליצור שיחה והיא עונה בחדות שגורמת לי לסוג.
"איך היה בעבודה?" אני שואלת
"טוב" היא מתריסה
"כבר אכלת משהו?"אני שואלת שוב
"כן" היא חוזרת ועונה באותה נימה מתריסה
עכשיו אני יודעת שזה לא נשמע רציני וזו דרך לענות לשאלות אבל היא עושה את זה בכל כך הרבה חוסר חשק.
היא עושה את זה לעיתים קרובות כל כך וכל הזמן מאשימה ואותי שאני בת רעה ואני מעליבה אותה כל הזמן.
אני מתנצלת, שוב ושוב ושוב ושוב.
והיא אף פעם, לא פעם אחת בחיים שלי שהיא התנצלה בפניי.
ואני נפגעתי ונפגעת ממנה בכל יום מחדש.
אני מאמינה שבכל קשר לא משנה אם הוא זוגי, משפחתי, או חברי צריכה להיות פתיחות ריגשית.
אני אוהבת שאומרים לי מה מפריע ואני מתקנת בצורך המידה, אמא שלי בדיוק ההפך היא שותקת עם פרצוף זעוף.
לפני כמה חודשים פתחתי איתה שיחה והבטחתי לעצמי שאני אתן לעצמי להתשחרר, כלומר לבכות, אם אני ארגיש.
זה היה לי ממש קשה ובכל זאת עשיתי את זה.
הסברתי לה בצורה מאוד מעודנת איך אני מרגישה וזה פשוט גרם לי לבכות.
ציפיתי שהיא תבוא ותחבק אותי, אבל אולהים, זה אפילו לא קרוב למה שהיא עשתה.
היא רק האשימה אותי שוב בכמה אני פוגעת בה ולא התייחסה בכלל למה שאני מרגישה והיא ישבה בספה ורק הטיחה בי דברים.
וכל כך רציתי ל באותו הרגע.
לא הבנתי מה אני כל פעם עושה לא בסדר.
כל פעם בחיים שלי שניסיתי להתנצל בפניה היא לא אמרה אני סולחת או משהו כזה רק נזפה בי בכמה אני בת רעה.
ואני מרגישה שזה לא בסדר להגיד אבל אני לא מרגישה בן אדם רע, זה כיאילו היא מצליחה לשקף בכל פעם איך אני זאת שרעה למרות שאני יודעת שאני לא.
אני לא צדיקה מעונה ואני מפשלת אבל אני לא חושבת שיש בי רוע.
אמא שלי התעקשה שאלך לפסיכולוגית כי היא חושבת שיש לי בעיות.
לא היה לנו כסף אז הלכתי לפסיכולוגית מטעם העירייה.
היא הייתה נחמדה בסך הכל אבל לא נראה שהיא ניסתה להבין אותי לעמוק.
בחופש הגדול הפסקתי ללכת אליה וסיכמנו שבתחילת הלימודים אני אחזור אליה שוב.
ואני יודעת עד כמה זה טיפשי אבל היא לא כתבה לי כלום מאז ואני פשוט מרגישה שהיא שכחה ממני, אז כבר אני חושבת לעצמי זה לא משנה.
וגם כשהייתי שם שיקרתי בדברים קטנים, אני יודעת שזו בעיה. אבל אני כבר כל כך רגילה לעטות את המסכה של "הכל בסדר", ככה שמאוד קשה לי להוריד אותה לגמרי.
כרגיל גם הפסיכולוגית אמרה לי כמה אני בוגרת לגילי ובלה בלה בלה.
אני שומעת את המשפט הזה בכל פעם שאני פותחת את הפה בכל מקום שאני הולכת.
זה באמת מחמיא, אבל אנשים אף פעם לא עוצרים לחשוב למה אני באמת כל כך בוגרת.
שוב כמו שאמרתי, אני לא הולכת לפרט כאן, לא כי אני מתביישת או משהו אלא כי אני מפחדת מההשלכות.
עברתי טראומות בגיל צעיר מאוד שעד היום משפיעות עלי.
בקיצור, אני חושבת שאני בדיכאון, ואין לי במי להיעזר(: