איך הפכתי מחברותית, מאושרת ועם ביטחון לאישה קשה, פגיעה וממורמרת?

מתנצלת מראש על האורך, לא ידעתי איך וממה לקצץ.
אני יושבת ושואלת את עצמי כבר תקופה ארוכה מה קרה? למה קרה? איך קרה?
אני בת 36, הזיכרונות שלי כילדה הם זיכרונות של ילדה מאושרת, חייכנית, מוקפת בחברות, בעלת ביטחון עצמי, אוהבת לשיר, לצייר, לכתוב, אוהבת להיות בחברת אנשים וכו'. ככה זה היה עד גיל 13.
מגיל 13 משהו השתנה, לאחר שעברתי עם משפחתי לעיר אחרת. לא הייתה לי בעיה למצוא חברות חדשות אך לאט לאט שמתי לב שמשהו משתנה וכעבור 3 שנים בתיכון כבר מצאתי את עצמי כנערה ביישנית, שלא אוהבת את עצמה ואת גופה (היו לי כמה ק"ג בודדים עודפים ופצעי בגרות), לא מאמינה שאף בחור יסתכל עליה (וכך גם היה בתכלס) ופשוט התכנסתי אט אט בתוך עצמי ואיבדתי לחלוטין את הביטחון, הסתגרתי יותר ויותר בחדר עם עצמי, היו לי כבר פחות חברות. הייתי תלמידה די טובה ובזה השקעתי וכך העברתי את התיכון. לצבא כבר הגעתי כל כך חסרת ביטחון ומוטיבציה וכל כך חוששת שלא יאהבו אותו ושלא אמצא את עצמי, שמצאתי את עצמי בתפקיד זוטר חסר כל ערך ועניין שרק גרם לי להרגיש טיפשה ולהרגיש שאחרים מסתכלים עלי כטיפשה וחסרת כל יכולת.

לאחר הצבא בחרתי ללמוד מקצוע מתוך לחץ, המקצוע אותו בחרתי (הוראה) נחשב לנחות, ואני מודעת לכך שרוב הציבור (וגם אבא שלי) חושב שמי שעוסק במקצוע זה הוא כנראה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר וכנראה לא הצליח להתקבל לשום דבר אחר. אני לא מתה על התחום בו אני עוסקת, אבל אני גם לא מתעבת אותו. במהלך השנים נכנסתי ויצאתי מהתחום כמה פעמים ובסוף תמיד חזרתי. כיום השלמתי עם זה איכשהו שזה התחום בו אני עוסקת ואעסוק ואני מנסה להוציא את המיטב שבזה, אך בפנים יש לי עדיין תחושת החמצה. כשאני אומרת לאנשים שאני עוסקת בהוראה אני אומרת זאת בבושה והרכנת ראש וכבר אין לי כוחות להסביר שזו עבודה קשה עם יתרונות וחסרונות כמו כל עבודה אחרת. במהלך הלימודים הורדתי כמה ק"ג והגוף שלי השתנה לחלוטין, פתאום גם אני וגם הסביבה ראתה שאני בחורה יפה ופתאום בחורים התחילו לשים לב אלי וצברתי מעט ביטחון. התחלתי לצאת עם בחורים פה ושם, אך תמיד הקשר נגמר ביוזמת הצד השני ואני נשארתי שבורה, מרוסקת ובדיכאונות. עם השנים חברות שעוד היו לי התחתנו ובהמשך ילדו ילדים ואילו אני נשארתי מאחור. לא יכולתי יותר לשאת להיות בקרבתן ולראות מה שיש להן ואין לי וזה רק הזכיר לי כמה אני דפוקה ולא נורמלית, כך שגם נשארתי כמעט בלי חברות בכלל. בכל פעם שמישהו שואל אם אני נשואה אני ישר מרכינה ראש ואומרת "לא" במעין התנצלות כי אני יודעת שמסתכלים על בחורה בגילי שאינה נשואה כאל יצור מוזר ודפוק.

כיום אני בקשר זוגי טוב ורציני, אך אני מרגישה איך חוסר הביטחון שלי והשנאה העצמית מלווים אותי ביום יום. אני כל הזמן חושבת שאני לא מספיק טובה בשביל בן זוגי ומשפחתו, אני שוב מתנצלת על התחום בו אני עוסקת, לאחרונה גם העליתי 4 ק"ג ואני בכלל מרגישה מגעיל עם עצמי ובטוחה שגם בן זוגי מאוכזב ממני. אני רואה כל פגם שבי, חיצוני ופנימי ובטוחה שכל העולם (כולל משפחתי ומשפחתו של בן זוגי) לא סובלים אותי. כלפי חוץ אני מפגינה קשיחות וחוזק, קרירה, לא מפגינה רגשות, קוטלת את כולם ואת הכל, מעבירה ביקורת, מקנאה בצורה לא נורמלית בכל מי שרק קצת טוב לו ויורדת עליו כי לי רע, לא מסוגלת לפרגן לאף אחד וגם לא לעצמי, לא מצליחה להיפתח לאנשים ולהזמין אותם לעולם שלי (אפילו המחשבה של סתם להזמין חברה או בן משפחה אלי הביתה מפחידה אותי מאוד), כשאני צריכה להכיר אנשים חדשים אני ישר נתקפת פחד וחושבת מה הם יחשבו עלי ובטח הם ישנאו אותי ויראו שאני ככה וככה למרות שכלפי חוץ מי שרואה אותי מדברת עם אנשים בחיים לא היה חושב שאני חרדה ממה הם חושבים... אני מרגישה צורך להיות מושלמת כל הזמן בהכל, אני מרגישה כזאת אפס. אין לי שום תחומי עניין מיוחדים, אני פשוט בן אדם סתמי שלא עושה כלום חוץ מלעבוד ואני מרגישה גם דפוקה וכל כך יוצאת דופן בגלל הרווקות המאוחרת שלי. לא נשאר זכר לילדה המאושרת שהייתה. נשאר רק אדם ממורמר וקשה ובודד ואני לא יודעת איך לצאת מזה ומה לעשות, כל דבר שמישהו רק אומר/מעיר לי אני מיד נעלבת קשות מבפנים ולוקח לי זמן להתגבר.

כרגע אינני גם יכולה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי, אולי רק בעוד כמה חודשים. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מה הצעד הראשון כדי לנסות לצאת מהמצב העגום הזה שנמשך יותר מידי זמן.