גדלתי בבית דתי ולא יכולתי להתעלם מהבולשיט ששמו "דת"

אני כותבת כאן כי אין לי מקומות אחרים לפרוק בהם את שעל ליבי בתקופה האחרונה.

גדלתי בבית פשוט ומוזר, עם אימא תמימה (וחמודה) שמאמינה לכל דבר שתומך ביהדות בעצימות עיניים, ועם אבא קצת יותר פנאטי שדוגל ב-"אל תחשוב, תהיה פשוט" ומאמין השטויות, כמו שהרב שלו הוא המשיח וכו'... בין ההורים שלי היו הרבה ויכוחים בנושא והם עד היום לא מסכימים איד עם עם דרכו של השני.
אני מחשיבה את עצמי לאדם דיי נבון, ודרך החיים הפנאטית הזו הציקה לי מאוד. בהתחלה פחדתי מאוד לשאול על אמונה, התעלמתי מזה שבעצם אני לא מאמינה בשום דבר שקשור לדת ושכנעתי את עצמי שכן, גם כי לא היה לי כוח להתמודד עם זה אז ...
לקראת סוף התיכון החלטתי לרדת לעומק העניין, להסתכל על המציאות כמות שהיא, לא להתעלם ממה שמלמדים אותי להתעלם ממנו, לראות כמה שטויות רבנים עם רוח הקודש לכאורה יכולים לומר, ולראות איך כולם מאמינים בזה כאילו מדובר בעובדות מוגמרות. ההוכחה שלהם לנתינת התורה בסיני גם כן חלשה וברמת גן ... (נראה לי שאני לא אפרט כאן את הכל אבל הבנתם את הכיוון).

הדאגה שלי היא מה יהא עליי בהמשך, הטיפו לי כל הזמן שדרך החיים הדתית היא הכי טובה ומאושרת, שחיים בתור חילוני הינם חסרי משמעות (הם מתעלמים שזו הסיבה שאנשים יצרו לעצמם דתות),
אני חושדת שהחיים החברתיים שלי ייקטעו כאן, אני בנאדם דיי סגור עם מעגל חברתי מצומצם, יש לי בסך הכל שתי חברות טובות מאוד, אחת לא מוכנה לקבל שאני לא מאמינה בשטויות של היהדות אלא מכירה באמת של תורת האבולוציה (ת'אמת שהיא פשוט לחוצה לגביי עצמה, שגם האמונה שלה תתערער, למרות שהיא מנסה להיות חברה שלי בלי קשר לרוחניות, אני מרגישה שהחברות הזו לא תימשך הרבה זמן וזה מעציב אותי נורא), ואחת ממש חמודה שאמרה לי שכיף לה להאמין ואין לה בעיה שאני אדם לוגי וראציונאלי ושרגשות לא עובדים עליי בדת, בקיצור, החברות ביננו לא השתנתה בכלל.
אני מאוד חוששת מהעתיד החברתי שלי.

גם מהבית שלי אני חוששת... רק אימא שלי ואחותי יודעות עלי כרגע, אם אבא שלי ישמע המצב בהחלט ידרדר לרעה. שתיהן לא באמת חושבות אז הדיונים איתן חסרי פירות, מתישים, מלאים בצרחות עליי. המשפחה שלי באמת חשובה לי ואני באמת חוששת מה יקרה בהמשך כשאני אבנה את החיים שלי בדרך אחרת משלהם... אני יודעת שאני צריכה לעזוב את הבית, אבל כרגע אני לא מסוגלת. רק אחרי שאני אעשה תואר ואתחיל להשתכר כראוי אני אהיה מסוגלת לפרוש לעצמאות... אבל גם אחרי שאני אעזוב את הבית, זו תהיה סאגה אינסופית של דיונים חסרי הגיון ותסכול, בטח הם יסתכלו עליי ויתביישו בי, לא ירצו אותי בבית שלהם בכלל...

למה החיים כל כך קשים? אני לא מצליחה למצוא תקווה בתוך כל הבלאגן הזה...