מאותו יום החיים שלי יתהפכו ב180 מעלות

אני כותבת את זה עם דמעות בעיינים
הייתה לי תקופה טובה
חבורה אמיתית חברים וחברות מדהימים באמת לא היה דבר אחד שהיה חסר לי
עד שיום אחד סיפרו לי שאחותי חולת סרטן
באותו זמן [לפני כמעט חצי שנה] זה היה הדבר היחיד הרע בחיים שלי משמעותי אבל היחיד כי חוץ מזה היה לי טוב אבל לאט לאט הכל התחיל להידרדר
הבריאות הנפשית שלי [גם בגלל זה אבל מעוד דברים]
הערך העצמי שלי מאד נמוך
לא פגשתי את המשפחה המורחבת שלי המון המון זמן בגלל הסיכון לאחותי ואנחנו היינו משפחות שתמיד נפגשות. בעזרת השם ביום ראשון כנראה נלך אליהם אולי זה יעשה משהו.
חרדות[שזה היה לי גם לפני האמת אבל למדתי לשלוט עליהם ועכשיו שוב קשה לי לשלוט עליהם]
החבורה שלי התפרקה
החבר הכי טוב שלי לשעבר אנחנו כבר לא מדברים כמו שהיינו רגילים וגם לא מגיע לו כי הוא זבל הוא עכשיו גם כל הזמן עוקץ אותי ואני אותו וזה כאב כי כשהוא היה בתקופה שלו עזרתי לו כל כך ועצוב לי שאני לא מקבלת את אותו יחס ושאפילו לא אכפת לו
פשוט אין לי מה שהיה לי
בדיוק עברתי לתיכון גם והכל נורא עמוס לי
אני עייפה נפשית באמת, אין לי כח להכיל את כל זה ובעיקר נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי
חברים שלי[דגש על חברים הבנים] שכבר התרחקנו אבל לפעמים עדיין מדברים
כל הזמן מורידים לי ולרוב אין בהם טיפת רגישות,אני מראה שלא אכפת לי מהעניים עם אחותי כאילו אני לא מראה בפניהם את הכאב הזה אבל הם לא יודעים כמה קשה לי וכמה הם מוסיפים לי
הלוואי שאחד החברים או החברות שלי פשוט היה מחבק אותי חיבוק כל כך חזק כי מאמא זה לא מספיק אם כמה שאני מעריכה את זה
אני כל הזמן בוכה אני מתגעגעת לעצמי של פעם אין לי כח יותר
מאי החייכנית תחזרי אליי בבקשה [זה לא השם האמיתי שלי חחחחח אבל נזרום]
גם אז הייתי בוכה מלאאא כי אני אדם בכייני מטבעו חחחחח
אבל לא כמו עכשיו
עכשיו אני באמת בוכה כל הזמן וכל פעם מסיבות אחרות
החיים שלי חרא.
אני לא יושע כבר מה לעשות
אני זוכרת את ארבעת החודשים שהיה לי כל כך טוב דצמבר-ינואר-מרץ-אפריל
באלי לחזור אליהם הלב שלי נשבר כבר
הדמעות זולגות לי עכשיו ואני מרגישה אותם וזה עושה לי עצוב עוד יותר אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק לבכות שאני לא בוכה יומיים אני מרגישה כאילו וואו איזה שיא
באלי רק חברה או חבר שיהיו האור בחיים שלי ואין לי כה והכי כואב שאיבדתי אותם
אני לא מצטערת על זה שאיבדתי אותם כי מהאור שלי הם הפכו להיות החושך ולא יכולנו להיות ככה אחד עם השני יותר
יש לי עדייין חברות כי היינו חבורה של בנים ובנות והיא התפרקה ונשארנו רק הבנות אבל עדיין הן לא האור שלי
אני אוהבת אותם כל כך מתההה עליהם אבל הם כזה לא מה שמציל אותי
אפילו עכשיו אני בוכה
יש לי הרבה דברים על הראש וקשה לי להתמודד איתם
אחותי בעזרת השם אמורה לסיים את הטיפולים חודש הבא ואולי דברים יתחילו להשתפר אבל אמת אני בוכה עכשיו כל כך חזק ונמאס לי לבכות כבר
אני לא עוזרת לאמא שלי בכלום והיא חושבת בטח וואי איזה חצופה שהיא לא עוזרת לי עם כל המצב והיא צודקת זאת חוצפה אבל אני פשוט לא יכולה הנפש שלי דיי
הנה עכשיו עצרתי את הכתיבה כי אמא שלי באה וניסתה לפתוח את הדלת לא רוצהההה היא לא מבינה מה לבן אדם אסור לבכות בשקט אני מבינה שהיא דואגת אבל אין אין ליכח
אני אוהבת את הדבר שנקרא חיים ולא הייתי רוצה לאבד אותם לעולם אני מעריכה אותם כל כך אבל אני לא יכולה ככה אני רוצה חיים אחרים אני לא רוצה להיות אני
יש עוד דברים שקורים לי ולא סיפרתי כאן אם זה בין החברים והכל
הכל נורא מסובך וקשה לי להתמודד איך מתמודדים?
[תודה למי שקרא עד עכשיו ממש הייתי חייבת לפרוק]