עצוב, מפקפק בעצמי ובכלל בחיים האלה

אז כן, אתם מכירים אותי בתור "מת לחיות"
הוספתי את ה-No More , כי אני כבר לא מת לחיות כל כך.
אני עצוב, באמת שעצוב, אני אפילו לא יכול לבכות ואסור לי לעשות שום דבר שיפגע בי.
למה? כי התחייבתי בפני הפסיכיאטר שכל עוד אני מטופל ע"י המרפאה, אני לא יפגע בעצמי, אפילו חתמתי.
אז אני לוקח כדורים, למה? כי הייתי שרוי ועודני בדיכאון גדול.
לא רק דיכאון, היו לי מחשבות אובססיביות על פגיעה עצמית והתאבדות.
היה לי רק פעם אחת מאז שהתחלתי את הטיפול שהיו לי מחשבות אובדניות וזה קרה כי נעלבתי והייתי מאוד עצבני, סוג של פרצה אפשר להגיד, שום דבר לא מושלם.

אני כל כך מפחד, מפחד לחיות, מפחד מהעתיד, רע או טוב, מפחד לגדול, להתבגר.
אני מפחד מהדברים שאליהם אני התחייבתי ועוד אתחייב, מפחד מאחריות.
אז אני עצוב, כל כך בא לי לבכות ולהוציא את התסכול הזה, אבל, אני פשוט לא מסוגל, משהו מונע ממני את זה, כנראה הכדורים...
לא רק זה, אני בתקופה שאני מפקפק בעצמי, בבחירות שאני עשיתי, בהחלטות שלי, בדרך החיים שלי, בכלל , בקיום שלי.
לא רק זה, היום ראיתי סרט שרק הוסיף שמן למדורה הזאת שנקראת פקפוק עצמי.
הסרט? "נוח" עם ראסל קרואו.
היו שם כמה רפרנסים שהתייחסו אלינו, לאתאיסטים, כך אני מאמין לפחות.
התחלתי לחשוב לעצמי, אולי זה בכלל טעות כל העניין הזה, שהפסקתי להאמין, לא חייב איזה דת , רק להאמין בקיום שלו.
אלה הם דברים פונדמנטליים שיכולים להרוס לך, אם אתה מפסיק להאמין בעצמך ומפקפק, אתה הרוס, זה שובר אותי כל כך.

אני לא יכול להתרכז לעוד הרבה זמן, אז אני אקצר,
התחלתי את הטיפול התרופתי הזה, כדי לתת לי קצת זמן לנוח ולא לחשוב יותר מדי על המוות המתקרב שלי, החיים והמוות הם בידיו של זה שחי אותם.
אם היה לי את האומץ הנדרש, הייתי עושה את זה כבר לפני חודשים, אבל, החלטה כזאת, לוקח לה זמן להפוך למעשים, אני כבר שלם עם ההחלטה, אני רק צריך לגבש אותה לכדי מעשים.
כי אני לא יכול עם החיים האלה יותר, אני אומלל, אני לא נהנה מכלום, פשוט כלום.
כל יום שעובר, אני בקושי מחייך, אני עושה את מה שצריך לעשות, כי אני חייב, בלי שום הנאה.
אני קם בבוקר, הולך לעבודה, הולך למכון כושר להתאמן, חוזר הביתה, יושב במחשב, מנסה לראות סרט או סדרה (לפני שאני אאבד עניין או ריכוז או טעם) מנסה לשחק במשחק (גם, כמו עם הסרטים) ואז הולך לישון. בין לבין אני אוכל ועושה את כל הדברים הבסיסיים שהגוף שלי חייב וגם מדבר מדי פעם עם אנשים, בעבודה, כי אני חי לבד,
אין משפחה, הם קיימים, אבל, לא מבחינתי, אפילו אחותי כבר מתעלמת ממני כמה ימים, אבל, זה רק באשמתה, לא האמינה לי שירדתי במשקל בעקבות הדיכאון שלי, אז שלחתי אותה לעזאזל, בכלל, מי צריך אותה?
אז אני שואל אתכם, מה הטעם בחיים כאלה? כששום דבר לא מסב לך הנאה, אושר או שמחה. שאתה לא יכול לבכות כשעצוב לך, לא כי אתה לא רוצה, אלא, כי אתה לא מסוגל, כי אתה חייב לקחת כדורים, כי אם תפסיק, אתה תתפרק בכלל וכל מה שהצטבר שם במשך כל הזמן הזה, ייצא החוצה ומי יודע מה תעשה לעצמך באותו הרגע.

ישנם אנשים שאומרים ויש כאלה שיגידו לי, שרע לי, רק בגלל שאני לבד.
האומנם? יכול להיות, אבל, במצבי, אני לא נותן לאף אחד להתקרב אליי, לא מעוניין באף אחד, לא רוצה אף אחד, לא מסוגל.
אני לא יודע בדיוק כמה מהבעיות הנפשיות שלי הן אמיתיות וכמה מהן אני פשוט המצאתי או לקחתי לעצמי, הרי, לא יכול להיות שהתברכתי בכל כך הרבה בעיות.

אנשים, מה לעשות? יום הדין שלי מתקרב בעוד חודשיים (יום ההולדת שלי)

תודה למי שטרח לקרוא וגם למי שלא