פעם שנייה פה. מרגישה שאני מאכזבת את ההורים. מה לעשות?

אז שלום לכם,
כבר כתבתי שאלה פה לפני כמה חודשים ואני מרגישה שיש חומה שאני לא יכולה לפרוץ אותה.
הנה השאלה:


"רוצה לשנות את עצמי!"

"היי, אז כמו שכתוב בכותרת אני רוצה לשנות את עצמי, לא במראה שלי אלא בחשיבה שלי, בהתנהגות שלי, איך שאני "מציגה" את עצמי אל העולם ואיך להתמודד עם כל זה ואני אסביר.

אני בכיתה י"ב,אני ביישנית, אני מגמגמת יחסית מגיל קטן, אין לי ביטחון, אני לא יודעת להגיד לא, אני נחמדה מידי אפילו אם דופקים אותי, אני מפחדת לעשות טעויות, אני לא יודעת להסתדר במצבי לחץ, אני לא עבדתי פעם ואני לא מתחברת לאנשים.

כל הנושא הזה של הביטחון והגמגום מאוד רגיש אצלי, אני יודעת ש"בעולם בחוץ" אנשים לא סבלניים בכלל וזה מדכא אותי ומרחיק אותי מלהגיע למטרה של לשים פס ולא לגמגם. גם כל העניין הזה עם הגמגום החמיר אצלי בשנה האחרונה. אני מרגישה שאין לי אוויר לנשום ושהמילים נתקעות לי והיה המון פעמים שאמרו לי: "נו, דברי כבר", "זה תמיד נראה שיש לך משהו להגיד ואת לא אומרת" ועוד.... זה מטריף אותי שאומרים לי את הדברים האלו ואז אני לוקחת את זה לתשומת ליבי וזה נראה שאני נעלבת (למרות שאני לא באמת רוצה להיעלב כי זה נושא שגם ככה קשה לי איתו, אז אתם באים ועוד מקשים??) ואז עוד שאולים אותי: "מה את נעלבת?", "תפסיקי להיות רגשי", "זה בצחוק".

בעקרון הבנתם את כל הנושא הזה שקשה לי מאוד איתו וכאן זה מתקשר לנושא העבודה.
אני מודעת לזה שבגלל הגמגום והביטחון ברצפה אני מפחדת לעבוד, מפחדת לעשות טעויות.
אז נמנעתי מלעבוד עד עכשיו למרות שידעתי שיכול להיות שלעבוד גם ירוויח לי כסף וגם ירוויח לי ביטחון.

בנוסף, כל הנושא הזה של התחברות עם אנשים מקשה עלי. יש לי קול נמוך וברוב הפעמים לא שומעים אותי, אני לא יודעת לעמוד על שלי שמזלזלים בי, אין לי על מה לדבר, וגם שעוד איכשהו כן יש לי על מה לדבר אני מתחילה לדבר--> מגמגמת--> אין לי אוויר-->מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח כי אני נראת מוזר שאין לי אוויר--> סוטים לנושא אחר--> אני מנסה לחזור לנושא שדיברתי עליו--> לא שומעים אותי--> וזהו, אני יושבת בצד ומקשיבה ולא מדברת כמעט.
קרו לי המון פעמים שיצאתי עם חברות, קבענו בשעה מסויימת וחיכיתי להם כמעט שעה! והן בכלל ממציאות תירוצים לפה עד לקיבינימט.

אז כמו שהבנתם, כל המצב הזה מ-ב-א-ס!!!

הכל מתחבר להכלל וזה כמו לופ שאני לא מצליחה לצאת ממנו. אני מרגישה כבר שאני טעות ושאני סוטה מהנורמה. שאני לא אמורה לגמגם ואני לא אמורה לשעמם אנשים, שאני לא אמורה להיות עם קול נמוך ועוד מיליון דברים שבאים בעקבות זה.

אבל מה שאני בטוח לעולם לא אשנה בי זה את הרצון והאומץ. עם כל התקופה החשוכה הזאת היו נקודות אור שבהם הצלחתי לצמוח. אז כן יש לי תקווה לגבי זה אבל זה כל כך קשה ואנשים לא מבינים כמה זה מעצבן שאתה מנסה לדבר ופשוט משהו חוסם אותך, שאתה סוף סוף לוקח אומץ ומדבר וגם אז הכל מתמוטט.

אני יודעת שדיברתי על המון נושאים בעת ובעונה אחת אבל אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. שנה הבאה אני אמורה להתגייס וההורים שלי פוחדים עלי בצבא כי זה מקום עם משמעת ויעני צועקים על כולם שם יורדים על כולם בצחוק והם חוששים שאני ירצה להתאבד.
למרות שגם לפני זה רציתי להתאבד והם לא יודעים.
סורי על החפירה אבל הייתי חייבת לפרוק את זה ואני אובדת עצות. פליז תענו לי מה לעשות נכון????"
___________________________________________
והנה אני היום
אני כבר סיימתי את כיתה י"ב ואני לפני צבא. עדיין אין לי תאריך ותפקיד כי לא מצאתי תפקיד שקרץ לי בשאלון ההעדפות. אמרו לי שאני אצטרך לדבר עם קב"ן שזה מישהו לשיחות נפשיות וככה אולי יקלו עלי בצבא.
היום אני כן מצאתי עבודות, אני עובדת בסופרלנד לפעמים בהגרלות ולפעמים בלהכניס אנשים לתור של מתקן וזה בכלל מאמץ ענק בשבילי ואני עדיין מרגישה שכלום לא הולך לי טוב. הייתי גם אורזת מתנות וגם שם נלחצתי של החיים כי פחדתי לקבל ביקורת. ברור לי שבכל עבודה שאני אבוא אליה אני לא יכולה לדעת הכל מראש וייקח לי זמן להסתגל וללמוד אבל אני פוחדת לקבל ביקורות כי כל החיים שלי אני מקבלת ביקורות על כל מה שאני עושה מצד ההורים (ברור לי שהכוונה שלהם היא רק לטובתי והם עם ניסיון חיים אז למה שאני לא אקשיב להם) אבל זה מטריף אותי שכל פעם אומרים לי מה הדעות שלי, מה אני צריכה להגיד... אומרים לי לחשוב לבד, בעצמי. אוקיי גם שאני עושה את זה זה מתברר כטעות ועכשיו נכשלתי ועשיתי טעות גדולה.
אני יודעת שאני נשמעת בכיינית וכל זה אך זה נבנה לי עם השנים, ספגתי כל כך הרבה ביקורות שכבר נסגרתי בפניי כולם וקשה מאוד לעלות על הסולם בחזרה.
שאני באה לעשות משהו, לדבר עם מישהו אני תמיד שואלת כל דבר, גם אם הוא הכי מטומטם שיש כי אני לא בטוחה בכל דבר שאני עושה, מפחדת לעשות טעות.
בטח תגידו לי שאם אני אקרא ספרים יהיה לי ידע, אז לא, זה לא הידע בספרים, זה הקטע שניסיתי לקרוא ואני אל מצליחה פשוט. אף פעם לא סיימתי ספר כי זה לא עניין אותי אחרי יומיים.
אני מרגישה ריקנות ומרגישה שכל העולם יודע טוב יותר ממני, חכם יותר ממני, יודעים את הפתרון לכל מצב ורק אני שוקעת שוב ושוב ולא מתקדמת למעלה.
כאילו כל העולם הגיע עם חוברת הוראות מה עושים בכל דבר, איך להגיד, איך לגשת, איך לעבוד ורק לי שכחו לתת.

מבחינת חברים זה בכלל הדרדר.
כבר שאמרתי כבר סיימתי בית ספר ואין חי את המסגרת שאני רואה את האנשים האלו כל יום.
אני לא יודעת איך לשמור על קשר. מצד אחד אני רוצה להיות לבד, שלא ידבר איתי אף אחד וסתם להעביר את הזמן ומצד שני אני חולמת כבר כמה שנים שאני מבלה, מדברת שוטף, לא מגמגמת, מדברת בקול, פשוט נורמלית כמו כולם.
הרבה אנשים אומרים לי שאני אמיצה לגביי דברים ושאני פייטרית אבל אני מדברת איתכם כבר ממקום של הישברות והרמת ידיים.

העניין הוא שאני יודעת על זה שלא כולם מושלמים, לא כולם יודעים הכל, יש יתרונות וחסרונות לכולם. אני רואה את זה אצל אנשים. אבל זה משתק אותי ואני במוח שלי חושבת שרק אני מטומטמת, רק אני לא יודעת כלום, רק אני לא מתבגרת, רק אני לא יודעת איך לדבר שוטף, איך לדבר בקול, איך ליצור שיחה עם חברים, איך לעלות מהבור הכל כך עמוק שנפלתי לתוכו.

אני יודעת שאני מאכזבת את ההורים שלי שכל כך רוצים שאני ישבור את החומה הזאת אחת ולתמיד. אבל אני כל הזמן הפחדים וחרדות שאני יכשל שוב בכל תחום שיש.

סליחה על החפירה אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה בפחד.
עצות מישהו? מישהי?
תודה רבה לכם.