בחור מהעבודה, איך להתמודד עם הסיטואציה?

איך זה תמיד מגיע לסיפורים כאלה.
אני עובדת בחברה קטנה של 20 איש, רובם גברים ויש קצת נשים (תבינו לבד את התחום).
הגעתי לפני 3 שנים לעבודה אחרי שפיטרו מחליף שמאוד אהבו מסתבר ונכנסתי לנעליו די בקלילות.
חיזרו אחריי לא מעט(ביניהם גם תפוסים) וביניהם היה בחור בגילי רווק שדי "נדבק" אליי מהחודש הראשון שלי. היינו לחברים הכי טובים, סוג של נשואים בעבודה. היה מסמס לי כל יום, כל ערב. איך שהוא בדרך למשרד בבוקר לראות אם אני שם.
נמסתי כמובן, לא חוויתי כזה חיזור מחבר שהוא לא בדרך לזוגיות כבר תקופה מאוד ארוכה ויש לי ידידים גברים גם נשואים וגם רווקים.
הייתה לנו שנת טרום קורונה כיפית, היינו יוצאים לקפה מלא, יושבים לעשן סיגריה ביחד כל הפסקה, כל אירוע חברה עומדים ביחד וצוחקים ובגדול - היה ביננו כימיה, כשיודעים יודעים וזה לא פעם ראשונה שלי כמובן.
אחרי תקופה ארוכה הוא הכיר מישהי, ישבנו כל יום לצהריים ופעם אחת לא היה משתף מה קורה אצלו בחיים הפרטיים בעוד שאני כן. הוא די העיף את הנושא של הבת זוג ואמר שזה רק ההתחלה ואי אפשר לדעת וששאלתי איך היא ואיך הולך תמיד היה מדפדף את הנושא. בקורונה היינו עושים שעות על גבי שעות של שיחות אבל אפעם לא הוזכרה הבחורה אן אפעם לא היה הכרות. אם היינו מגיעים למשרד היה מוודא שאני באה והיה אומר לי בפירוש שבלעדיי לא היה שווה לו לבוא. היינו מתכתבים זוגית כמו בני זוג. המילה אני אוהב אותך נאמרה לא פעם ולא פעמיים, והוא הרבה פחות רגישי ומשתף ממני לכן התרגשתי כל פעם ממחוות כאלה. עדיין הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי. גיליתי בדיעבד שהם עברו לגור ביחד וגיליתי בדיעבד שהוא מתמסכן על דברים שלא היו קיימים.
הרבה פעמים היה מזכיר לי ככה במשפטי אגביות של כמה זה נורא קשרים בתוך העבודה וכמה שחבר שלו אכל אותה אצלו אז מעולם לא דרשתי תשובות לזה.
אני גם הכרתי מישהו תוך כדי ואנחנו בזוגיות מדהימה אבל תמיד הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי עם הבחור. הכמויות רגש שהיו באות והולכות, באיזה שלב היו פוסקות לחלוטין והרגשתי שאני לא רוצה לאבד את זה וכל פעם דרשתי להבין מה קרה. למה זה השתנה. למה הוא עדיין מסמס לי ואומר לי שהוא לא רוצה שנתרחק או לא נישאר חברים אבל עוברת עליו תקופה קשה והוא יכול לחזור להיות מה שהיה. האם אני רוצה בכלל? זה הרי לא בריא.
קרה מצב שהוא לקח לי קרדיט על משהו בעבודה "לטענתו בטעות אנוש". והבלגתי. אמרתי אין מצב שבן אדם שכל כך אוהב אותי כל כך נלחם עליי כל פעם שאני רוצה להתרחק או מתוסכלת אומר לי זה רק, אין אף אחד שאני מעריך בעבודה או אכפת לי ממנו כמוך. אנחנו החברים הכי טובים גם אם אנחנו כאלה שונים באופי וזה עובד ויעבוד. היו לנו המון ריבים על איך שאנחנו מתקשרים אחד עם השניה ולבסוף אחרי עוד חוסר תשומת לב על משהו שעשיתי בעבודה ונלקח עליו קרדיט התפוצצתי. אגרתי כל כך הרבה תסכול וכעס מההתנהגות שלו שלא יכולתי לשלוט בכעס שצברתי ופשוט יריתי עליו את כל מה שאני חושבת, את כל מה שהסביבה שלנו בעבודה הכניסה לי לראש, את כל מה שאני מרגישה באמת והצבתי את העובדה שאני לא מבינה מה אנחנו. אני מבולבלת ויש לי בן זוג חדש בבית שלא מבין גם את השיח.
הוא התרחק ברגע שהצבתי את המילה בלבול ורגשות ושאל אותי אם זה משהו שאני יכולה לעבוד עליו מהצד שלי? מה זה?? אני לא מטומטמת או חיה באשליות, גבר ששולח למישהי הודעה כל בוקר סימן שהוא חושב עליה איך שהוא קם! אני עם האומץ להגיד דברים ובסוף הוא דוחף את זה החוצה? מיותר לציין שכל הסביבה אמרה לי את זה כי רואים. הבן זוג שלי שפתחתי בפניו את כל מה שקרה לפניו והראיתי לו את השיחות היה בהלם כי הוא אמר לי שזה לא שיח של חברים בטח לא כאלה שהכירו הרגע ולא חולקים שום היסטוריה משותפת. אפילו בהודעות או בטלפון היה קורא לי בשמות חיבה.
אחרי שהתפוצצתי ובנוסף גם קצת התעצבנתי על לקיחת הקרדיטים אז מודה שהעלבתי מעט. ואמרתי דברים שידעתי שיפגע6 בו מאוד אבל אני גם הייתי פגועה מאוד. ותמיד הוא היה שם לב והפעם? פשוט שתק. אז היה מתנצל ומפייס אותי ותמיד אומר לי שאנחנו נשאר לנצח חברים כי אנחנו ממש אוהבים אחד את השניה. משהו הציק לי ולא ידעתי מה ותמיד אמרתי לו שהוא באשליה אבל אני מקווה שהוא צודק.
שבוע אחרי הריב הוא הודיע לי שהוא עוזב את העבודה. ככה. בהודעת אסמס פשוטה - אני עוזב. הבן אדם שהיה מדבר איתי שעות על גבי שעות, מבקש ממני תמיכה ואהבה ולשים אותו לפני אחרים פשוט הולך.
ניסיתי לדבר איתו אבל הוא אמר לי שהריב שלנו היה קשה לו מדי והוא לא מסוגל לדבר איתי כרגע.
נעלם כלא היה אחרי 3 שנים אינטנסיביות של חברות קרובה מאוד (וזה עוד תמצית). מעולם לא רצה להכיר את החיים שלו אבל לגמרי היה בתוך שלי ואף הכיר את הבן זוג שלי.

אני פגועה על היחס או החוסר יחס. פגועה ששלוש שנים אני מנסה לחתוך אבל הייתי חלשה מספיק וכשהייתי חזקה לעמוד על העקרונות שלי כי נפגעתי ממנו לא פעם ולא פעמיים הוא לא נלחם, לא פייס, לא התנצל (על לקיחת הקרדיט !) ואמר לי שאני רק מחפשת איך להעיף אותו מהחיים שלי. שזה הכי כאב.

המצב הוא שאני עוד בעבודה עם זיכרונות כואבים והוא כבר לא איתי ואין לי גם מושג איפה.
הוא עדיין לא מוכן לדבר וזה מרגיש לי זלזול באנשים. אחרי קשר כזה ארוך ועמוק- איך אפשר פשוט להיעלם ולא לתת לבן אדם השני כבוד בלדבר פנים מול פנים? למה לא להגיד סליחה טעיתי? או קשה לי מאוד מהסיטואציה אבל אני מכבד אותך ותמיד כיבדתי. זה לא היה בכוונה כזו אלא אני בעצמי מבולבל ולא מבין.

אין איך לפרש את הסיטואציה אחרת אבל בזה שהוא התנהג ככה ועוד דחה את האומץ שלי גרם לי יותר לפקפק בעצמי, באמונות שלי, במה שאני חווה או מרגישה כדי להתגבר על הדבר הזה.

המצב הוא שרק לי אכפת. כולם בעבודה שכחו ממנו ורק אני בהלם כי אפחד לא יודע מה אני עברתי או עוברת בפנים. כל מה שקיוויתי זה שיחה אמיתית כמו שהייתה לנו פעם בלי לרקוד מסביב או פשוט לשכוח אותו שאני לא מצליחה בגלל שאני מרגישה פגועה, כועסת עדיין ונבגדת ברמת החברות הקרובה.

אפשר להימשך לאנשים ולא לעשות עם זה כלום. אפשר לכבד אותם. אפשר להתבלבל אבל למה להתנהג כאילו אתה יכול למחוק בן אדם שכיבכול היה כל כך משמעותי לך? שאתה פגעת? שאתה עשית משהו לא בסדר? ואם אני עשיתי למה לא לתת לי את הכבוד ולדבר איתי על זה כמו שני אנשים בוגרים שאנחנו?

אשמח חעצות איך להתמודד עם חוסר שליטה בסיטואציה או איך לשחרר מדבר כזה.

תודה על ההקשבה.