בת 19 ובתולה, השלווה והיציבות הנפשית אבדו

אז אני בת 19 ובתולה.

שלא תבינו לא נכון, אני לא לא בסדר. כאילו, אני לא מכוערת. או מעוותת. או מטורפת. בסך הכל אני בנאדם נורמלי לחלוטין, יש לי ראש על הכתפיים ואני נראית ממש בסדר. טוב, הצטנעתי. למען האמת אני די יפה. טוב, בואו נגיד שכשאני הולכת ברחוב אנשים מסתכלים עליי.

עם נתונים כאלה, לא הייתי אמורה להיות במצב הזה. לכן אתם בטח מבינים עד כמה אני לא מרוצה ממנו. חי אלוהים, ממש לא מרוצה.

תמיד חשבתי שאני אאבד את הבתולים בגיל 17. אתם יודעים, גיל 17 זה גיל קלאסי כזה. מספיק בוגרים כדי שזה יהיה טבעי, מספיק קטינים כדי שיהיה בזה משהו אסור. כן, גיל 17 זה הגיל.

מחזרים היו, אני לא אגיד שלא. היו איזה שניים בכיתה ט', ועוד אחד בכיתה י'. אבל הם לא היו מספיק טובים בשבילי, אם להיות כנה. נהניתי מהפלרטוטים אבל לא ממש נעניתי לאף אחד. 'בשביל מה הלחץ?' חשבתי, 'אני עדיין צעירה. יש עוד זמן.'



אז זהו, שהזמן הלך ואזל. גיל 17 הנפלא הגיע ואיתו לא הופיע אף אדם ראוי. אני מודה שגם אנשים לא ראויים לא ממש הופיעו. אז כן, היו את אלה שהיה דלוקים עליי בכיתה, ואת אלה שהסתכלו עליי ברחוב. אבל אף אחד מהם לא עשה צעד. כשמישהו כבר עשה צעד, זה היו כל מיני סוטים ברחוב. ועם כל כמה שהייתי נחושה בדעתי לאבד את הבתולים, לא הייתי מוכנה לרדת לרמה הזאת.



אני חייבת לומר- הבעיה האמתית היא שרציתי, נו, איך לומר את זה, אהבה. החזקתי מעצמי בחורה הגונה, כזאת ששווה להתאמץ בשבילה, ואהבה נראתה לי כמו דבר הגון, ששווה להתאמץ בשבילו. זה גם לא נראה לי כל כך קשה, כל עניין האהבה הזה, הרי אנשים מתאהבים כל הזמן. ולא רק בקומדיות רומנטיות, שגמעתי בשקיקה.

גיל 18 הגיע והאהבה הגדולה שלי לא נראתה באופק. מה שכן נראה באופק, ממרחק רב, היה הביטחון העצמי שלי והאהבה הרבה שרכשתי לעצמי. אני מתארת לעצמי שזה הגיל – בגיל 18 אתה מרגיש שאתה יכול לכבוש את העולם אם רק יתנו לך. אבל יותר משהגיל שיכר אותי, אלה היו הסמכויות שניתנו כשהגעתי אליו. עבדתי סוף סוף, ונתתי את כל כולי לעבודה, מה שגרם לי להרגיש כמו בנאדם בוגר באמת; התחלתי לשתות אלכוהול אמיתי, כמו של גדולים, ולא כל מיני בירות דוחות שלא באמת אהבתי אף פעם; ארגנתי מסיבה בבית והזמנתי המון אנשים, והמון אנשים הגיעו. כן, הייתי בטופ, ללא ספק.

(מהדברים שאמרתי אפשר להקיש שהייתי קצת חנונית בתיכון. זה לא נכון. הייתי פשוט.. ילדה טובה כזאת. אבל לא הייתי צדקנית או מטיפנית, ונהניתי לעשות חיים כמו כל אחד אחר. אני פשוט פירשתי את המושג "לעשות חיים" קצת אחרת מאנשים אחרים בשכבה שלי. זה לא הפריע לאף אחד – למען האמת, הייתי די אהודה על ידי כל אותם "ילדים רעים" ו"מקובלים" למיניהם. היו כאלה שאפילו העריכו אותי. אני חושבת שזה הכל קשור לכך שהייתי מאד יפה ודי מקסימה. אלה דברים שעובדים על רב האנשים.)

החוויות הרומנטיות הראשונות שלי התחילו בגיל הזה. זה התחיל במישהו שהזמין אותי לצ'ייסר אחרי שעבדתי, מותיר את העובדת השנייה (והיותר מבוגרת ממני, יש לציין) המומה. לא הלכתי, למרות שהוא היה חמוד, כי אמרתי לעצמי- 'מה בוער לך? יהיו עוד.' אחר כך הייתה נסיעה מטורפת לחו"ל, שבמהלכה לראשונה התמזמזתי עם מישהו, אנגלי ממוצא לטיני שהיה הדבר הכי לוהט שראיתי עד אז. הוא רצה שנמשיך משם, אבל לא התאים לי לעשות את זה עם מישהו זר בארץ זרה עוד יותר. גם אמרתי לעצמי – 'שטויות, יהיה עוד אחד'.



מפה לשם הזמן עבר והלימודים נגמרו. זהו, אמרתי לעצמי, עכשיו החיים שלי באמת יתחילו. אמצא בחור כלבבי ואזדיין איתו כל היום.

מה ששכחתי היה, שהייתי צריכה להיות בבקו"ם שבוע אחרי.



עכשיו אני כבר שנה בצבא, ומה שאין שם, בנוסף למיליון דברים אחרים, זה חיי מין. לפחות איפה שאני משרתת, שזה בסיס פיצפון שמוסר העבודה בו הוא לא אנושי. למי יש זמן לחשוב על מין ואהבה כשקורעים את התחת 24/7? מסתבר שלהרבה. להפתעתי המוחלטת, אנשים במצבי כן מצליחים לקיים קשרים אנושיים עם אנשים אמיתיים, ואפילו יוצאים איתם! הם מנצלים את העובדה שהם צעירים, ואני, לעומת זאת, מרגישה שהזדקנתי בשישים שנה.

אבל עזבו את הגיל, כנראה שגם התרגיל לא משהו. הבחורה המקסימה והחכמה והשלווה והיפה שסיפרתי לכם עליה? טוב, אז היא כבר לא ממש קיימת. היופי נשאר, והחכמה גם, רק קצת צינית יותר, והקסם כנראה גם נמצא איפשהו מתחת לפני השטח. אבל השלווה אבדה לחלוטין, ואיתה גם היציבות הנפשית. אני חיה על הקצה, ולא במובן הסטארי של המילה. אני באמת חי בין קצוות שונים, בין מנלכוליה לשמחה, בין אנרגיה לשיממון. השמחה והאנרגיה קצת נעלמו לאחרונה, ואת מקומן תפסה תחושות ריקנות ועצבות שתוקפות אותי ברגעים הכי פחות צפויים. פעם הייתי ילדה טובה, עכשיו אני ילדה שרוטה.

עם נתונים כאלה, אפשר להבין למה אני לא באמת מאמינה שהמצב הנוכחי ישתנה אי פעם. טוב, לפחות לא בזמן הקרוב. לפחות לא עד שאמצא מישהו שיראה לי את הדרך לאהוב את עצמי ולהאמין בעצמי שוב. כמו ילדה קטנה. או שאולי זה לא אפשרי?