מ"גג העולם" לאשפוז פסיכיאטרי, מה אני עושה עם עצמי לעזאזל?

היי, ראשית אבקש ממערכת האתר שהשאלה תשאר בגבולות האתר בלבד, תודה.
אשתדל לעשות זאת קצר.
אני במשך שנים סובל מדכדוך שרק בזמן האחרון אובחן פסיכיאטרית כדיכאון (חלק אחר אבחן מאניה), בנוסף לבעיות ocd ועוד כל מיני מתנות שקיבלתי.
זו לא הנקודה, רק מצויין כדי לתת לכם רקע.

התגייסתי לצבא לחטיבת חיר, הייתי לוחם באמת מעולה, כל הדרך לקורס מכים.
בכל אותה תקופה עברתי משברים אישיים ונפשיים והמצב הלך והתדרדר דרסטית.
הייתי "מטופל" אצל קבנית שעשתה לי את המוות במקום לעזור.
באחת מנקודות השבירה רציתי לשים קץ לחיים הארורים שלי, כתבתי מכתב, שלחתי להורים, והייתי מוכן לדרוך את הנשק ולסיים עם זה.
אחרי שיחה עם ארגון ער"ן ושיחת פלאפון ארוכה עם אמא המצב נרגע.
משם העניינים התגלגלו, לוחם כבר לא הייתי, בטח שלא צבא.
אושפזתי חודש וחצי באשפוז פסיכיאטרי (שאגב היה אולי החודש הבודד בתקופה האחרונה שלא עבר יום שהרגשתי מת מבפנים), עברתי פסיכיאטרים פסיכולוגים, טיפול תרופתי, והשתחררי.
כיום אני במעקב פסיכיאטרי של קופת חולים, ההורים תומכים, מטופל אצל פסיכולוג ועל ידי טיפול תרופתי, אך לאחר השחרור מהאשפוז המצב הנפשי שלי שוב הלך ונהיה רע.

כל הדברים האלו לא מצליחים לטפל בבדידות של כל כך הרבה שנים ובטראומות חברתיות שקרו לפני שנים אך איני יכול לשכוח, הטיפול הפסיכולוגי עוזר אך לא מספיק.
כרגע אין לי חברים, כך שאין תמיכה חברתית כל כך מעבר לתא המשפחתי.
על נייר לא חסר לי כלום, יש לי תחביבים, אני נראה טוב, קיימתי הרבה יחסי מין שלא נהניתי מהם ולו פעם אחת, אני אפילו עובד ואמור להתחיל תואר ראשון בקרוב, אך המצב הנפשי שלי פשוט כל כך מקשה עליי, שאני לא מצליח להיות שקט לדקה אחת, אם יש לי דברים כמו ראיון עבודה או כל מפגש חברתי/אנושי זניח, אני נכנס לחוסר שקט שלא יודע אם אוכל להסביר אותו במילים, ברמה שאני לא מסוגל לשבת לצפות בדקה של סרטון מבלי שתברח לי המחשבה לפגישה הצפוייה.
מלבד הרגע בו הכדורים מרדימים אותי ואני הולך לישון.

אני כל היום עייף ובמלחמה עם עצמי רק לקום מהמיטה, נמאס לי להיות נטל על ההורים שלי, זה לא מגיע להם.
אני כרגע *לא* במצב אובדני ולא חושב על זה ככה שאין צורך להזמין לי משטרה וכדומה, כשזה יחזור אדע להפנות את עצמי חזרה לאשפוז בעצמי.

לא יודע אם יש לכם טיפים לתת לי, זה היה יותר על מנת לפרוק, תודה על ההקשבה.