יחסים וחילוקי דעות שמחריפים עם השנים, מה עושים?

שלום רב. אולי זה יהיה טיפה ארוך, אבל אין אפשרות באמת לתמצת את הסוגיה שאני רוצה לעלות.
יש לי סיפור חיים מעט מורכב. אבל נתחיל מהסוף, בגיל 28 מצאתי את עצמי כמעט ללא חברים, למעט חבר אחד, עד כמה שניתן כבר לקרוא לו כך, בן גילי, שגם הוא פחות או יותר במצבי.

לשנינו היסטוריה משותפת, גדלנו כצעירים בסיכון בשכונת מצוקה וחלקנו חברה עבריינית משותפת שבה למעשה הכרנו והפכנו לחברים, אולם גם אז תחומי העניין שלנו היו שונים בהמון בחינות. כל זה לפני למעלה מעשור. החברות שלנו בהתחלה הייתה טובה והייתה לנו מטרה אחת - לצאת מהמעגל החברתי הרקוב שהיינו בו בגילאים 14-19 שכלל סמים, גניבות, מכות, מעצרים וכו'. אט אט התחלנו להתנתק וליזום קשרים עם אנשים מזדמנים מהצבא, מהפייסבוק ולארגן יציאות משותפות. היינו מוגדרים על ידי הסביבה כBFF והיינו מסוג החברים האלה שכל היום מדברים בטלפון, נפגשים, יוצאים וחולקים חוויות.

בשלב שהחברות שלנו הייתה באמת אדוקה, בתקופת הצבא, הניגודים בינינו נתנו אותותיהם, כשהוא היה רוצה לצאת רק למועדונים המוניים ורועשיים שגם שם יצא לו כמה פעמים להשתתף במריבות מזדמנות, ואילו אני הייתי מעדיף ברים שכונתיים ומקומות בילוי יותר סולידיים. הויכוח הזה אז הפך לויכוח הדגל בעיני החברה המזדמנת של אז, שבה מלכתחילה נתפסנו כ"נטע זר", היות והם, כחברה מגובשת עוד מהנעורים, זכרו אותנו כ"הבעייתיים של השכונה".
הויכוח, עד כמה שנשמע טיפשי וילדותי, היה מאוד קיצוני והגיע למצב שבו היו עוברים סופי שבוע רצופים ללא מעש, רק בגלל חוסר ההסכמה שנוצרה בינינו ומבלי יכולת אמיתית להגיע לפשרה.

בשלהי תקופת הצבא, הכיר החבר את בת זוגו ו"ירד למחתרת", ואילו אני, נותרתי בחברה המזדמנת לבדי, תמיד כנטע זר, אך עם חיי חברה תוססים שכללו בילויים רבים ותכופים, ישיבות בבתים, חופשות וכו'.
הזוגיות של החבר תבעה אותו תחילה והביאה אף לנתק קל שהתבטאה בעיקר בעובדה שלא היינו כמעט נפגש, רק משוחחים בטלפון, אך כעבור כמה חודשים מאז תחילת הקשר, הוא התחיל שוב פעם לצאת, והפעם פחות התנגד לצאת לבארים ומקומות בילויי "רגועים" יותר.
בשלב הזה של היחסים בינינו, בלטו בעיקר חילוקי דעות, על רקע תחומי עניין ותפיסות עולם, הוא האמין בתאוריות קונספירציה שהאילומינטי שולט בעולם ומחדירים למים שאני שותה (נביעות) פלואוריד בכמות גדולה כדי להביא לדילול אוכלוסין, כמו כן, היה מגדיר את יגאל עמיר כגיבור ואומר שכל תינוק ערבי שנולד צריך לכרות לו את הראש כי "יש לו פוטנציאל להיות מחבל" ועוד שלל הבלים שהביאו לויכוחים עזים ביני ולבין החברה המזדמנת לבינו, אבל בסופו של דבר הצלחנו בקושי להכיל את השני והוגדרנו כ"חתול ועכבר" על ידי הסביבה. כמובן שהדבר העיב על היחסים שלי עם החברה המזדמנת שראתה בויכוחים שהפכו לשגרה, דבר בלתי נסבל.

עד פה תקופת הנעורים והצבא.
השתחררתי מהצבא בגיל 23, עבדתי כטבח והייתי די חסר כיוון בחיים. ניסיתי ללכת בדרכי אבי (שנשוי בפעם השלישית, מסובך בחובות ולא ניסה לתמוך בי באמת אף פעם) הוצאתי רישיון על משאית ורציתי להיות נהג כמוהו. בגיל 24 הרגשתי שהלכתי לאיבוד בעולם הגדול, היו לי המון חובות להוצאה לפועל שסחבתי מהנעורים ולא באמת הצלחתי לחסוך כסף גם בגלל התנהלות כלכלית גרועה. ניסיתי לחשוב מה אני רוצה, הייתי חסר השכלה עם 9 שנות לימוד, מאוד רציתי להשלים השכלה, גם בגיל 18 הלכתי עם אמא למכללת "מעוף" לקבל הצעת מחיר להשלמת בגרויות, אך היא לא יכלה לעמוד בזה.
החלטתי שאני אלך לאבחון תעסוקתי ושם הומלץ לי על מכינה להשלמת בגרויות על חשבון משרד הבטחון, חששתי מאוד, אך בסוף הלכתי על זה. זו הייתה תקופה פוריה מאוד מבחינה אינטלקטואלית עבורי, התחלתי לבלוע ספרים ולהתעניין מאוד בפוליטיקה, הייתי מנוי על שלושה עיתונים, תפיסת העולם שלי התעצבה וגובשה והרגשתי סוג של "לידה מחדש" בגיל הזה.

גיליתי עולם מוסיקלי חדש, הפכתי להיות ילד אור ירח וללכת להופעות של אביב גפן לבד (כי אף אחד מהחברה המזדמנת או בטח החבר לא היה בעניין של הופעות בכלל ואביב גפן בפרט) התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק ולהיות מעורה בחיים הציבוריים, כתבתי ל"מכתבים במערכת" של עיתון הארץ וזו באמת תקופה שהייתה עבורי "תור הזהב".

וכמובן, לא בחינם, נדרשתי לשלם מחירים חברתיים כבדים, הסגנון שלי השתנה וראו בי "משחק אותה" "משתכנז" "רוצה להיות מישהו שהוא לא". הקשיים שעברתי בחיי, הגירושין והנעורים בצל הפליליים, גרמו לי לפתח חוסן נפשי ולהתעלם מהערות האלה שקיבלתי גם מהחבר וגם החברה המזדמנת. השלמתי את תעודת הבגרות בהצלחה, מ9 שנות לימוד לממוצע של 112, כשבזירה החברתית אני מאבד עוד ועוד חברים.

החבר נשאר בעבודתו כמחסנאי, אך פרגן לי ותמך יחסית לסביבה. עם זאת, ככל שעבר הזמן, הפערים בינינו הגיעו למימדים לא מבוטלים, הגענו למצב שלא היה בינינו דבר מן המשותף, זולת ההיסטוריה המשותפת בחברה הרעה שהיינו בה. כמה דוגמאות כדי שתבינו:

האדם אנטי נגד כל סוג של מוזיקה ישראלית שהיא לא עומר אדם/עדן חסון/בן זקן ומכנה אותה "מוזיקה משעממת ומרדימה", ואילו אני ממש מחובר למוזיקה הזו.

אני טיפוס מאוד נוסטלגי ואוהב להתרפק על סרטים מהעבר כמו "הארי פוטר" או סדרות כמו "הפיג'מות" את כל אלה הבן אדם לא ראה ואף מגדיר כסרטים/סדרות דוחות ומשעממות. בכלל, חוץ מ"הזאב מוול סטריט" ו"מהיר ועצבני" הבן אדם אפילו לא צפה בסרט אחד או בכל סדרה שהיא, כן זה תמוה, אבל זאת עובדה.

דעותיו על ערבים ועל האילומינטי התמתנו במרוצת השנים, אך עדיין המשיך להחזיק בתפיסות קיצוניות ובלתי מתפשרות, כך שלא הייתי מצליח לייצר איתו באמת שיח ענייני.

הוא חושב שהשכלה היא דבר שולי בחיים, ורק מי שרוצה להיות עורך דין או רופא חייב ללמוד, אחרת זה מיותר. הוא מצדיק גם בגיל 28 את העובדה שהוא זרק פח על המורה שלו בתיכון, כי היא שיקרה עליו שהוא זרק עליה אבנים, בו בזמן שזה היה החבר שלו.

בשנה האחרונה, בעקבות מות אביו, הוא קיבל סכום כסף מהביטוח חיים שאביו עשה, מאז הוא קרא את הספר הראשון בחייו "אבא עשיר, אבא עני" והתחיל להשקיע במניות ובביטקוין. פה נכנס החלק הגרוע ביותר של הסיפור, הבן אדם התחיל לבוז לי על זה שאין לי כסף, שמי שלא משקיע במניות הוא אידיוט ורק היה מנג'ס לי כל היום על כמה הביטקוין עומד להחליף את הבנקים בקרוב מאוד, כמה הוא אוהב יוקרה וכמה הוא רואה בכסף "ערך עליון" (ממש במילים האלה).

הוא פיתח תפיסות ליברטיאניות קיצוניות, וכל מפגש שלנו באיזה בר הוא כל הזמן בטלפון על הדף של המניות, וכשאני מעיר לו הוא משיב "אתה צריך לקבל את שיש לי עיסוקים ואני חייב להתעסק בזה כל הזמן, אני משחק מונופול בחיים האמיתיים". הוא התחיל לרדת על הרכב הישן שאני נוסע עליו (פורד פוקוס 2001) ואמר לי ש"פאדיחה לנסוע על רכב כזה".

ועוד מלא דוגמאות שרק יכולות ללמד על עומק החומרניות והשטחיות של האדם, אפס דברים במשותף, אי הסכמה כמעט בכל נושא.

הוא "החבר" האחרון שנותר לי, אם אני אנתק אותו קשר אני אמצא את עצמי כבר בבידוד חברתי מוחלט, וזה לא שכל חיי היו כאלה, אם תכנסו אליי לדף הפייסבוק תראו באלבום חיי חברה תוססים, אך כל זה רלוונטי עד 2019.
לסרטים ולהופעות אני הולך לבד, לפעמים עם ידידות שאני מכיר בפייס או בהופעות עצמן.

גם כשאני מציע לו ללכת לסרט בקולנוע הוא אומר "מה אתה חברה שלי שאני אלך איתך לסרט?" "מי הולך לסרט עם חבר?" עזבו את העובדה שהוא בגיל 28 ופעם אחת היה בקולנוע בחייו עם חברה שלו, שלא לדבר על הופעות.

אנחנו עדיין יכולים להפגש וזה יהיה לרוב באיזה בר מסעדה שהוא ננעל אליו, ואפשר כמובן לצאת רק לשם ולא למקום אחר, ושם הוא ימשיך לספר לי על המניות ועל טסלה של אילון מאסק, הכל איתו שטחי, הכל רדוד, אפילו ילדותי ואני כל פעם אוכל את עצמי "מה אני עושה עם האיש הזה?", משתדל לשמור על הגרעין המואר שפיתחתי עם השנים, של ההנאה הפשוטה מסרט או משיר טוב, של ההתרפקות הנוסטלגית על סדרות ודמויות עבר. כל זה באמת על קצה המזלג, אי אפשר באמת לדחוס את הכל, השאלה העיקרית היא מה הלאה? להמשיך איתו כרגיל? איך למצוא חברים חדשים? זה באמת נורא קשה ומתסכל. הבטחון העצמי שלי לא כזה גבוה..

תודה רבה למי שקרא.