היי לכולם ,
בעקרון המצב הנוכחי שלי הוא שאני חלק מחבורת בנים שאנחנו כבר מכירים הרבה שנים בערך מהחטיבה ויוצאים מאז תמיד.
כמה מהחברים הכי טובים שלי נמצאים שם ובכללי כל החבר'ה באמת אחלה ואני מחובר אליהם.
תמיד הייתי בן אדם ששואף לעצמאות ומשתדל לכלכל את עצמי ולהתקדם הכי גבוה שאפשר.
אני עובד מגיל 15 וכל דבר מאז קניתי לעצמי ללא שום עזרה , המשכתי לעתודה וסיימתי את הלימודים לפני כשנתיים ויצאתי בעקבות בעיה רפואית מצה"ל.
בכל מקרה התמזל מזלי ואיך שהשתחררתי הצלחתי למצוא משרה שווה בהייטק עם משכורת מאוד יפה לגילי.
הבעיה העיקרית שבתקופה האחרונה אני פשוט מתחיל להרגיש שאני לאט לאט מתרחק מהם ומרגיש "הבדל מעמדות" אני ממש לא מנסה לומר זאת בפן מתנשא אבל רובם בלי כיוון בחיים , השתחררו לפני 3 שנים ולא עשו כלום עם עצמם , חלקם בכלל מובטלים וכל היום משחקים במחשב וכל ישיבה איתם מרגישה כמו קבוצת תמיכה של כמה חרא במדינה הזאת ואי אפשר לקנות פה דירה , והנשים פה דפוקות ואיך אני רוצה לעבור לגור בחו"ל וכל מיני שטויות כאלה.
לרובם אין בת זוג ויש כאלה שגם לא הייתה להם בכלל ויש להם איזה סוג של אנטי לנשים פה בישראל כי מבחינתם הם יוצאות רק עם ערסים וכל בחורה עם האף למעלה ואי אפשר להתחיל אם אף אחת.
אני נמצא בזוגיות ארוכה של 5 שנים ובכללי מרגיש לי כבר שכל יציאה אני מסתובב עם ילדים בני 17 שלא לוקחים ברצינות את העתיד שלהם , כל פעם עולה העניין של המחירים שאנחנו יושבים בברים וחלקם אפילו לא מזמינים כלום כי אין להם כסף.
ומרגיש לי שכביכול התקדמתי בחיים והם עדיין תקועים אי שם.
מצד אחד אני מאוד מתבאס כי אני אוהב אותם וכיף לי ומצחיק לי איתם , אבל מצד שני נמאס לי כבר לשמוע את כל התבכיינות הזאת ולהרגיש כאילו אני פסיכולוג שמגיע לייעץ להם.
אין לי כל כך חברים מעבר לזה ואני ממש מתלבט עם עצמי איך להמשיך את הקשר עם האנשים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות