נפרדנו קשה לי בטירוף ולא אכפת לו בכלל

היי, זה יהיה קצת ארוך אבל אני ממש אשמח שתקראו עד הסוף. אני אתחיל בזה שהיה לי בן זוג שנתיים וקצת. השנה הראשונה הייתה מדהימה, הוא היה בן זוג מקסים, תומך והתנהג אליי כמו שמגיע לי. עם הזמן התחלתי לראות על דפוסי התנהגות שלו שפחות מתאים לו לעזור לי, לייעץ, להקשיב ושפשוט בגדול כבר אין לו כוח להתאמץ. דיברנו על הדברים כמה פעמים והוא אמר שהוא אוהב אבל שהוא כבר לא יודע אם הוא בנוי לזוגיות ועדיין לא רוצה שניפרד. הנחתי שאולי זאת תקופה שתעבור, נלחמתי על הקשר הזה בשיניים ונתתי מעצמי הרבה יותר משחשבתי שאני יכולה ובעיקר הרבה יותר ממנו. בדיעבד בגלל שהייתי בת זוג מאוד משחררת אני חושבת שזה נתן לו את הלגיטימציה להרגיש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ושאני תמיד אזרום ואהיה בסדר עם זה. זה היה מורגש כשלא הייתי באותו ראש שלו או שהייתי כועסת על דברים והוא היה מתגונן. עם הזמן ככה נהיה הקשר שלנו, כשהוא רוצה מדברים ונפגשים וכשהוא לא רוצה זה נראה לו לגיטימי להגיד לי אין לי כוח או לא מתאים וככה יהיה. יש לציין שאני בצבא ביחידה מסווגת של מודיעין עושה 11-3 (סוגרת כל סופש שני) מה שאומר שאנחנו גם ככה לא נפגשים כזה הרבה או מדברים באינטנסיביות. עם הזמן הקשר כבר לא היה טוב, הוא פגע בי בלי סוף, הייתי 80% מהזמן בוכה על זה שמגיע לי יותר ועדיין פחדנית מדי כדי לסיים את זה. לפני תקופה יצאתי הביתה לרגילה שהייתה מלאה בריבים, הוא הסתגר ולא דיבר איתי ובסוף היה פיצוץ רציני ונפרדנו. הייתי שבורה ולא הצלחתי לשחרר ממנו. חודש וחצי היינו בקשר סדיר של שיחות וואצפ, טלפונים ופגישות קבוע כל פעם שיצאתי הביתה כמו זוג אבל לא והיה מושלם. הסתדרנו, הוא שלח הודעות והיה פתאום יותר נחוש מכשהיינו ביחד. לאחר מכן גם חזרנו לתקופה אבל זה לא הסתדר ולפני כמה ימים נפרדנו שוב. הוא לא התנהג אליי כמו שמגיע לי, הוא היה מסנן אותי חופשי, לא מתאמץ, מתגונן כל הזמן, לא מצליח להתמודד עם ריבים וויכוחים ובשלב מסויים אני גם בטוחה שהוא לא היה הכי נאמן אליי. הוא לקח אותי כמובן מאילו, ידע כמה אני נפגעת ועדיין לא עשה כלום כדי לשנות. אני לא הייתי בת זוג מושלמת מן הסתם כי זה לא אפשרי אבל הוא שיגע אותי. נכנסתי לזוגיות הכי משחררת שלא עושה עניין מכלום, אחת כזאת שתעשה בשבילו הכל אבל גם תיקח צעד אחורה ותתן מרחב. הוא הרס אותי. נהייתי פרנואידית לגבי כל הודעה שהוא קיבל, נהייתי אחת כזאת ששיחת טלפון אחת מבאסת ממנו מוציאה אותה מדעתה, ששולחת מלא הודעות כמו חולת נפש, הוא פשוט גרם לי להשתגע ולהיות לא אני. ומהצד שלו היה ככ קל להסתכל על הדברים האלה ולהוציא אותי הלא בסדר בזמן שהוא זה ששבר אותי לאט לאט. אני מרגישה ממוטטת, חסרת ביטחון וחסרת מצב רוח. כשאני עם חברים אני בסדר מצליחה קצת להנות וגם לפעמים כשאני לבד רואה סדרה בנטפליקס אני בסדר, אבל בשניה שהוא יעלה תמונה או שאני אהיה ברגע של משבר אני פשוט נשברת. אני מפחדת לא למצוא מישהו כמוהו. מן הסתם הוא לא איזה מציאה לפחות לא מה שהוא נהיה עם הזמן אבל יש בו המון תכונות שאין בהרבה אנשים. אני מפחדת להיות עם מישהו אחר, להיפתח, להתחיל שוב משהו חדש ולהיפגע ובעיקר מפחדת שכל הבעיות אמון והבעיות בכללי ילוו אותי למערכת יחסים הבאה שבעזרת השם תהיה לי ותהיה מדהימה. חוץ מזה אני לא רוצה לצאת איזה מגעילה אבל כואב לי שאני בקרשים והוא לא. הוא זה שלא בנוי לזוגיות ואני הייתי ה״נטל״ שהוא העיף מהחיים שלו. הוא בבית, עובד, עם חברים ופשוט חי את החיים כמו שהוא רוצה ואוהב.. לא קשה לו לא לתקשר ואני צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להרים טלפון מסכן. אם מישהו פה עבר משהן בסגנון ויכול לתת דוגמאות לגבי דברים שעזרו לו, או מישהו מרגיש שהוא מצליח להבין את הכאב שלי אני ממש אשמח לעצות