מרגיש אבוד בכל הנוגע לזוגיות ושלא אמצא מישהו שתקבל אותי כמו שאני בחיים

היי כן אני יודע זה קצת חפירה אבל אני עובר תקופה מאוד מתסכלת ואשמח אם תוכל לעצור לרגע, לקרוא ולתת את דעתכם.
אני בן 25, הייתי ב2 מערכות יחסים משמעותיות בחיי.
באיזור יולי 2018 סיימתי את הקשר האחרון שלי.
לפני שנה וחצי יצאתי עם מישהי עם מאניה דיפרסיה(מחלת נפש) שבסוף בגדה בי.. מה שלפי דעתי דיי שרט אותי או שאולי הייתי שרוט עוד לפני..
מאז לא הייתי באף זוגיות ולמען האמת לא יצאתי לדייטים מעולם.
את האקסית הראשונה הכרתי במסגרת תנועת נוער ואת השניה דרך אפליקציה, הסתבר שהתאמנו באותו חדר כושר משם זה כבר זרם ועם זו שבגדה בי? עבדנו יחד..
אז בפועל, הייתי אולי בדייט אחד בחיי וגם זה הרגיש לי מאולץ, לא אוטנטי.

אספר לכם קצת על חיי האישיים.
אחרי השחרור הרגשתי אבוד, כמה חודשים לאחר מכן חוויתי פרידה וזה נגמר לא בצורה יפה ובוגרת..
בגלל שהרגשתי אבוד בגלל השחרור ופתאום נכנסה גם הפרידה - הרגשתי שהכל מתפרק לי בידיים ונכנסתי לדיכאון במשך 3 חודשים ולאחר מכן חרדה (שתורגמה לחרדה חברתית שאני מתמודד איתה עד היום).
כמו שאמרתי - הייתי אבוד ומבולבל נורא, לא מהתקופות היפות בחיי אבל לגמרי למדתי ממנה המון על עצמי והיום אני במקום אחר מבחינה נפשית.

חרדה חברתית כשמה כן היא - מתרחשת בעיקר בסיטואציות חברתיות, היא מקשה *מאוד* על להכיר אנשים חדשים וליצור קשיים עמוקים.
חוויתי ילדות דיי.. דפוקה.
מחרם ביסודי שנמשך 3 שנים ועד ללחיות בבית קר בו ההורים לא מסוגלים לנהל את הקשר שלהם בלי ויכוחים וצעקות. לא הייתה לי דוגמא בריאה לזוגיות חזקה ואוהבת, ועד היום אני מצטער שהוריי פשוט לא התגרשו(היום אני מבין שהם מפחדים להיות לבד אז מעדיפים את הנוחות של לחיות זה עם זו) כך שכל הילדות הייתי באמצע בין ההורים שלי, לפעמים גם השתמשו בי וזה פשוט דפק לי את הקופסה.
לא הייתי בבית עוטף וחם, לא הייתה ממש הכלה ריגשית - יותר לספק לנו הילדים את הצרכים הבסיסיים ותפקידנו היה לעבור את שלבי החיים..
רק בתקופת החטיבה - תיכון דברים התאזנו כשהצטרפתי לתנועת נוער ולראשונה בחיי הרגשתי שייך, הרגשתי חלק. שם גם הכרתי את האהבה הראשונה שלי.

אבל כשהתגייסתי, תקופת הצבא הצליחה לערער אותי שוב ודפקה לי את כל הביטחון והערך העצמי שהצלחתי לפתח לפני.
אחרי השחרור הייתי במערבולת שבה לא אהבתי את עצמי, אפילו שנאתי את מי שאני.
איחלתי לעצמי דברים רעים ומחשבות חיוביות לא היו גם לא לרגע.. הייתי מפורק נפשית, אומנם אובדנות לא הייתה על הפרק כי בתוכי תמיד הייתה התקווה שדברים ישתנו וכך גם היה.

אבא שלי אדם נרקיסיסט ורעיל.
הוא לא אדם רע, ההפך - הוא איש רגיש ומקסים פשוט שהחוויות הקשות בחייו ניצחו אותו אז הוא הלך לכיוון של אלכוהול וכדורי שינה.
הוא שומר אנשים קרוב אליו ובמקביל פוגע בהם.
הוא לא מסוגל לקחת אחריות על טעויות שלו ובטח שלא להודות בהן ולהתנצל.
עד היום במריבות הוא פועל במניפולציות ריגשיות וגורם לנו להרגיש לא נעים ואפילו אשמים.
בשנים האחרונות יחד עם טיפול פסיכולוגי, למדתי לנתק את עצמי ברגעים האלה ולא לקחת שום דבר ללב שכן הוא פועל כך כחלק מדפוס התנהגות דורסני והרסני.
בקיצור.. הקשר עם אבא עד היום מסובך ומורכב.

בעקבות הטיפול, למדתי על עצמי המון ואני כבר לא מכיר את האדם שהייתי בעבר.
ברמה האישיותית שיניתי כיוון, התחלתי להתעניין מאוד בהתפתחות אישית ולעזור לאנשים, כאילו מצאתי את המטרה שלי בחיים ובכל יום לומד על עצמי יותר ובעיקר במטרה להשיל מעצמי טראומות וצלקות מהעבר.
אני לומד לתואר במדעי המחשב, כבר בשנה השניה ומת לסיים ולהתחיל למצוא את עצמי בשוק העבודה ובהייטק.
אני חי אורח חיים בריא, תזונה בריאה וספורט כי הבנתי שעבורי החיבור בין גוף ונפש חשוב מאוד, נהייתי גם קצת רוחני, כן כן.
מדיטציות עבורי זו לא מילה גסה ואני אוהב לקרוא על הנפש כי באיזשהו מקום - זו הטרפיה שלי.
אני עושה את זה למעני ולמען עתיד טוב יותר עבורי ועבור המשפחה שלי ואולי גם למען ילדיי העתידיים.

העניין הוא שלא חשוב כמה אני עובד על ההתפתחות האישית שלי - על להיות אדם טוב יותר, מכיל וקשוב יותר לעצמי ולסובבים אותי, לומד לקבל את עצמי והאמת סוף סוף לאהוב את מי שאני ולהעריך את המעלות שיש בי - החרדה החברתית עדיין שם.
קשה לי לבטא את עצמי בחברת אנשים חדשים לא חשוב כמה אני בטוח בעצמי.
אני אינטרוברט אם נגדיר ונקטלג, וכלצזה משפיי עליצבתחום הדייטינג.

כמו שאמרתי מעולם לא הייתי בדייט, אולי פעם אחת אחרי שהשתחררתי.
אני גם ככה נכנס לחרדה בסיטואציות חברתיות(זה הקטע של חרדה חברתית),
אז דייטים? רק מהמחשבה על זה אני נלחץ.
יותר מזה.. אני חושב על הזוגיות עצמה(מה יקרה אחרי חצי שנה של קשר) ואני ישר אומר לעצמי שבטוח אהיה משעמם, שאני בטוח אפגע, לא אהיה קשוב, לא אצחיק, לא אעניין.
כאילו לא חשוב כמה אני בונה את עצמי, כשזה מגיע לזוגיות וקשרים מחייבים אני פשוט נכנס לפחד ופאניקה, מפחד להיות נרקיסיסט כמו אבא שלי.
אני אומר לעצמי שלא חשוב כמה אעבוד על עצמי ואהיה טוב יותר ושלם יותר עם עצמי..
שום דבר לא יעזור לי ואשאר לבד.
ובסוף גם אומר לעצמי שמי תרצה אדם כל כך מורכב כמוני ושלא מגיע לאף אחת את הסבל שאני חוויתי אז עדיף לכולם לתפוס ממני מרחק.
שזה דפוק לגמרי, כי בכל שאר ההבטים בחיים שלי אני מרגיש עם הרבה יותר ביטחון מאי פעם.. אבל בכל מה שקשור לזוגיות? אני מרגיש אפס.

אני כן יודע מה אני שווה
אני רגיש, רומנטי.. אני מת על זה
מאמין באהבה בוגרת, מכילה ואינטלקטואלית. אני אוהב ערבים של ביחד, ארוחות ערב ושיחות ברומו של עולם, מדמיין אותנו עם חברים יושבים ומדברים בכיף..
אני מת על להפתיע, לטייל, סרטים, לדבר על איך עבר עליך בעבודה ואיזו כלבה המנהלת שלך..
אבל למרות המעלות שלי אני לא יכול להפסיק לחשוב על החסרונות.
אני בטוח שאשעמם, שנשב איפה שלא נשב בפעם הראשונה ופשוט לא אדע מה להגיד.
אם אני עם חברים אני שואל, מתעניין, קשוב.. באמת אכפת לי!!
אבל עם מישהי שמוצאת חן בעיניי? אני ממלמל!
פשוט לא יודע מה להגיד, המוח שלי במצב של כלום ושום דבג, שום מחשבה לא עולה.
כאילו אני אחלה בנאדם אבל פשוט לא יודע/מצליח "לשווק" את עצמי, ליד אנשים חדשים מילים הן לא הצד החזק שלי.. אבל ליד אנשים שאני מכיר? אני סופר בטוח בעצמי.

אולי זה קשור למערכת היחסים האחרונה שנפגעתי בה או היחסים עם אבא בבית.. אולי החרם.. אולי הכל ביחד, אבל אני לא מצליח להתגבר על זה ומפחד שמשנה לשנה ככל שאגדל זה יתקבע אצלי ושבסוף אשאר לבד וזה לא משהו שאני רוצה.

זה פוגע בי ברמות.
זה לא שאין לי מה להציע, באפליקציות כן יש לי התאמות.. אבל אני לא עושה איתן כלום, כי אני מפחד - לא חושש להודות בזה.
אז פשוט ממשיך הלאה יחד עם הבוסט של הדופמין שקיבלתי מאותה התאמה..

מה שהכי הפריע לי שבגללו אני כותב את כל זה,
זה שהייתה לי התאמה עם מישהי שהייתה עם האקסית במכינה.
היא נראת מקסימה, מעניינת והדברים שכתבה על עצמה סקרנו אותי ממש.
אבל למרות כל הרצון שלי - הפחד גובר עלי
ומי רוצה גבר שנותן לפחדים לגבור עליו?
ואז כל המחשבות שוב מציפות אותי.
כאילו בכל תחום בחיים שלי אני כבר במקום אחר,
אבל כשזה מגיע לנשים ולזוגיות אני אותו אדם מפוחד שהייתי לפני שלוש שנים ואני לא יודע איך לצאת מזה.