מגיל צעיר יש לי קטע שאני נמנע מקשר רומנטי עם נשים, גם אם היו יפות מאוד ועם אופי מדהים ומעוניינות בי מאוד, ולמרות שכן הייתה בתוכי כמיהה חזקה לזה ואני גם כן הייתי מעוניין בהן. לא הייתי ביישן איתן, פשוט כשראיתי שהן מעוניינות שנתחיל לקבל את הכותרת ''חברים'' מיד ניתקתי קשר, לא יודע, מן מנגנון בריחה כזה לא מוסבר כשדברים מתחילים להיות רציניים. לאחרונה דווקא נכנסתי לקשר לאחר שהייתי מוכן רגשית ונפשית ואפילו למדתי על איך נשים חושבות והכל(בשביל שאוכל להיות בן זוג מושלם) והיא אפילו מאוד נהנתה מהקשר ונקשרה אליי מאוד. אבל אני ראיתי את זה כקשר כושל, כי היא הייתה מאוד סגורה רגשית כלפי ולא עניינתי אותה מבחינה מינית, ולקח לה זמן להפתח, ועד שנפתחה והייתה מוכנה לחיבוקים ונשיקות ולומר לי מילים שהייתי צריך לשמוע ממזמן כבר לא היו לי רגשות כלפיה והייתי פגוע מאוד(לא כועס עליה כן? גם לה לא היה קל). יצאנו שנה בערך, ולאחר שנפרדתי ממנה הרגשתי ממש טוב. כי כבר לא הייתי צריך לצפות שיראו לי אהבה לאחר שאני מפגין אותה ולהתאכזב כל פעם מחדש, ולכאוב את זה. ואת הכאב ביצים. אז כרגע אני מרגיש ממש טוב, אבל
- וכאן בעצם מתחילה הבעיה - טוב מידי... הלב שלי כרגע סגור כלכך שאין בי אפילו את הכמיהה הפנימית הזאת להיות נאהב. אני אפילו לא מעוניין יותר במגע מיני, כאילו, אני כן מעורר מינית, אבל מעדיף לשמור את זה לעצמי;) עוד יותר גרוע זה שזה לא מפריע לי, ממש נוח לי איפה שאני עכשיו ואין בי רצון ולו קטן לשנות את זה. וזה קצת מדאיג... הסביבה ממש לא לוחצת או משו כזה, פשוט אני חושש שאיבדתי משהו יקר ערך שאני אפילו לא מודע לשווי שלו... יכול להיות שנשרטתי מהקשר הזה יותר משחשבתי? או שלתת לזמן לעשות את שלו? מישהו מזדהה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות