תמיד היו לי המון חברים בלי שהתאמצתי לשמור איתם על קשר. כולם תמיד יזמו איתי, הציעו לי להיפגש, התקשרו אליי.. וככה שמרתי על קשרים עם המון אנשים.
מאז תחילת הקורונה, משהו בי רצה להתבודד.
הסגרים האלו היו אחלה זמן לחשבון נפש, ולכן הייתי רוב היום עם עצמי, התמקדתי במטרות שלי ובעשייה שלי למען עצמי.
בלי לשים לב, סיננתי את כל החברים שלי. הייתי עונה להם אחרי יומיים, מתרחקת ובכללי מתנהגת כאילו אני לא צריכה אף אחד.
עד שתפסתי את עצמי והבנתי שנשארתי בלי חברים באמת, היה כבר מאוחר מדי.
התנצלתי בפני כולם על ההיעלמות שלי, הסברתי להם מה קרה, וניסיתי מאז בכל מאודי לחדש איתם את הקשר. הצעתי להם להיפגש, שלחתי להם כל הזמן הודעות, שיתפתי אותם בדברים והתעניינתי בחיים שלהם.
אבל משהו בכולם כבר ויתר עליי.
אף אחד לא נוקף אצבע להיפגש איתי, ואיכשהו תמיד כשאנחנו קובעים כל אחד מבטל לי איכשהו. אני לא מצליחה יותר לשמור איתם על קשר, לא משנה כמה אני מנסה.
אני כבר לא יודעת מה לעשות.
אני רוצה חברים. אני מצטערת על הרגע שבו התרחקתי מכולם, אבל הייתי צריכה את זה לנשמה שלי. אני לא יודעת כבר מה לעשות. אין לי חברים יותר ללכת איתם למקומות, לספר להם דברים, להיפגש איתם, להרגיש שיש אנשים בעולם שאכפת להם ממני. אני כל היום או עם המשפחה שלי או עם החבר. וקשה לי עם זה ממש.
אני נמצאת במסגרות חברתיות חדשות כרגע, אבל גם שם אני כבר לא מצליחה ליצור קשרים שמחזיקים. כולם שם אומרים לי כמה אני מעניינת וכמה הם רוצים להתחבר איתי, אבל כשאני מנסה אף אחד לא מתאמץ להיפגש איתי כמו שאני עושה מאמץ..
זה מרגיש כאילו נגמרו לי כבר האפשרויות וכל מה שנשאר לי זה פשוט לוותר על חברים.. זה כל כך מעציב אותי..
יש למישהו עצה מה בכל זאת אפשר לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות