היי
רק רציתי לפרוק את מה שעל הלב שלי כי הבדידות הורגת אותי
אין לי חברים. נאדה. פעם היו לי כאלו מהיסודי שזה נגרר לתיכון אבל ממזמן אני לא בקשר איתם. זה הגיע למצב שהייתי צריכה להתכנן שיפגשו אותי ועד שהבנתי שאני נשמעת כמו סמרטוט ונתתי להם להתרחק ממני.
פעם דיברתי על זה עם אנשים ואלו תמיד היו אמירות שבצבא אני אפגוש חברים ואחרי זה בעבודה ואנשים מקבוצות על תחביבים משותפים.
אבל אני פשוט לא מצליחה! בצבא בגלל מישהי שלא אהבה אותי כולם רבו איתי ונידו אותי מכל החבורות שלהם. העברתי שנתיים לגמרי לבד. אני לא יודעת מה עשיתי לא נכון.
בעבודה אני מדברת עם אנשים ויש לנו את הצחוקים שלנו ודיבורים, אבל אני אף פעם לא מוזמנת לשום מקום וזה קטע כזה שאנשים אוהבים לתכנן יציאות מול הפנים שלי מבלי להזמין אותי. זה משפיל. גם כשפעם כן הצלחתי לקבוע הם פשוט לא הופיעו שם וזה פגע בי.
ובעניין של תחביבים אני מדברת עם אנשים אבל אז קורה משהו והם מפסיקים לענות לי להודעות.
מרגיש לי שאנשים קולטים פתאום אותי ושמים לב למשהו ומתרחקים ממני. אחרי שנים שאני מנסה להתקרב וזה אף פעם לא עובדת אני כבר מיואשת מלנסות.
אני רואה אנשים בגילי יוצאים ונהנים מהחיים שלהם ואין לי עם מי. אף פעם לא הייתי במסיבה או בפאב או בהופעה. ללכת לבד זה משפיל., אני יודעת שאתעסק באיך שכולם רואים אותי מאשר להנות נגיד מהופעה שרציתי לראות. אני חוזרת הביתה ויושבת מסוגרת בחדר. כשקורה לי משהו אין לי למי לספר.
אני לא יודעת אם זה המראה שלי או משהו דפוק עם האופי וצורת הדיבור שלי. מרגישה כמו בן אדם סוג ב' שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות