היי,
לפני שנתיים וחצי יצאתי ממערכת יחסים הרסנית שהייתה לי. ביטלתי את עצמי בשביל הבן זוג (משהו שהבנתי רק בדיעבד) ולא משנה כמה הייתי אומללה, רגשית ומינית, עדיין האמנתי שזה הגורל שנקבע עבורי - להתחתן איתו, להביא ילדים, וזהו.
למזלי, הצלחתי לאזור אומץ ולעצור את מערכת היחסים הזו בזמן. עזבתי את הפריפריה בשביל לעבור למרכז, התחלתי עבודה חדשה, הכרתי חברות חדשות, ונפתחתי הרבה יותר. גם התחלתי לדאוג לעצמי הרבה יותר וגם התחלתי להכיר גברים חדשים.
היום אני במקום טוב, מאוד. אני נהנית לצאת (כשאין קורונה), נהנית מהריגוש של להכיר גברים חדשים ובעיקר נהנית מהחופש לעשות מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה. לא בא לי שזה ייגמר.
מצד המשפחה המסורתית-דתית שלי - הכל אחרת לגמרי. הם לא מקבלים את סגנון החיים החדש שלי. הם חושבים שצריך להכיר בן זוג רציני ולהתמסד איתו. מבחינתם אישה ששוכבת עם גבר שלא למטרות זוגיות היא... איך לומר בעדינות... מסכנה. וכשכל האחים והאחיות שלי נשואים עם ילדים ורק אני רווקה בלי זוגיות יציבה - אתם כבר יכולים להבין על מה הם מדברים איתי סביב כל שיחת ארוחת שישי.
השאלה היא- מה עושים?
להתחתן בקרוב - לא יקרה.
להכיר בן זוג רציני - יכול לקרות, אבל כרגע ממש לא בא לי.
להמשיך לצאת עם גברים - עד מתי?
הדבר שהכי מבעית אותי כרגע הוא שגם אם אמצא מישהו שיש לי איתו את הכל - מה יקרה שאפגוש עוד אנשים שיש לי משיכה איתם? למה אני חייבת לגזור על עצמי להיות עם בן אדם אחד כל החיים, או להתגרש/לבגוד?
נ.ב: הכותבת מאוד מאוד מאוד רוצה ילדים בעתיד, ככה שהרעיון של רווקה מבוגרת הוא לא ממש אופציה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות