לא יודע אם להיפרד ממנה

היי לכולם, קוראים לי דוד ואני בן 19, נמצא בזוגיות כבר 3 שנים(כן כן מגיל 16), היא האהבה הראשונה שלי ובעצם היא הראשונה שלי בכל דבר, הכרנו ביציאה עם חברים ויומיים אחרי נהיינו ביחד ומשם כבר התאהבנו אחד בשנייה, היו ריבים, ויכוחים, ובכי בלי סוף בהתחלה כי בסופו של דבר היינו ילדים ולא באמת הכרנו אחד את השנייה ושתיינו לא היינו מנוסים בזוגיות שהיא אמיתית.
הכרנו בתקופה שהייתי עם הרבה חצקונים בפרצוף והייתי עם ביטחון עצמי מזויף והיא אשכרה התעלמה מכל הגועל שהיה לי בפנים ואשכרה ראתה בי דברים שאף אחד אחר לא ראה, הרגשתי בזכותה מלך העולם.
עברנו את התקופה הקשה והמשכנו להתאהב אחד בשנייה כל יום מחדש, הייתי מאוהב בה קשות, מתעורר וישר חושב עלייה וכך ממשיך את כל היום, כל יום, במחשבות ופרפרים בבטן בגללה.
לאט לאט הבנו שאין לנו את אותם תחביבים, אני אוהב יציאות היא אוהבת רוגע ושקט, אני אוהב טיולים בים/טבע והיא מעדיפה סרט טוב בנטפליקס , אני אוהב מסיבות עם חברים ולהשתחרר קצת , והיא לא יכולה להשתחרר ליד אנשים(מתביישת).
בהתחלה זה הפחיד אותי כי זה לא מה שרציתי אבל לאט לאט הבנתי שלא נורא, אני יוכל לשלב זוגיות שכזאת ובמקביל יציאות וטיולים עם חברים.
לאט לאט הבנתי וראיתי שהיא ממש חסרת ביטחון, היא עברה דברים קשים בחיים שלה והייתה בדיכאון קשה עם מחשבות אובדניות פעמיים רבות ואף לקחה כדורים נגד דיכאון( היא קטנה ממני בשנה וכרגע בת 18) והרגשתי שאני אהיה זה שיעזור לה להבין עד כמה היא הבחורה הכי יפה חכמה וכל דבר שהיא רוצה להיות ולגרום לה אפילו לצרוח ברחוב עד כמה שהיא בטוחה בעצמה, אבל כל זה לא קרה, אומנם היא לא במצב שהייתה, היא קצת יותר בטוחה בעצמה וכבר לא דכאונית, אבל היא עדיין לא מה שרציתי שתהיה, היא ביישנית חסרת ביטחון ופחדנית, מפחדת להתעקש ולהגיד את שלה, חושבת שהיא תמיד חייבת למישהו משהו.
אבל בסדר הגענו עד לכמעט 3 שנים של זוגיות מאתגרת וכייפית ברמה שלא ידעתי שקיימת, הפכה אותי מילד חסר אחריות שאוהב אקשן ולהסתבך במכות עם חברים לגבר רגיש שחושב עשר צעדים קדימה, אני אשכרה מרגיש בטוח בעצמי ומרגיש שיכול להשיג את כל מה שאני רוצה ואני אחד שיש לו אין סוף תוכניות לעתיד.
בתקופה האחרונה אני יוצא עם החברים מלא ויוצאים למסיבות והרבה הרבה טיולים בטבע, ים וכל דבר שרק בא לנו ואשכרה כיף לייי ואני לפני צבא ואני עובד 4 ימים בשבוע וב3 הימים הנותרים אני עם חברים ואני באמת נהנה.
ב3 חודשים האחרונים משהו התחיל להרגיש שונה, שמתי לב שהריגוש והפרפרים בבטן נעלמו, התחלתי להרגיש שאני כבר רגיל אלייה, התחיל להפריע לי זה שאשכרה אין לנו את אותם תחביבים ושכשאנחנו נפגשים אני ממש משתעמם, שמתי לב גם שאני מתייחס אלייה כאילו היא מובן מאליו ומדבר אלייה מגעיל וזהו, היא חלק מהחיים שלי והיא כבר לא ממש מעניינת.
אנחנו רבים כל הזמן שאנחנו ביחד וזה לא שאנחנו הרבה ביחד , זה כי אני נותן לה יחס מגעיל ומעצבן.
אנחנו ישנים כמעט כל יום ביחד(כמעט 3 שנים) וזה מוזר כי אני מרגיש שזה כבר לא כזה כיף, אנחנו ישנים ביחד כי זה נוח ומגניב שמישהי מחבקת אותך כשאתה ישן אבל זה כבר נהיה הרגל, לא כיף כמו פעם.
אני מרגיש שאני לא מאוהב בה, אני מרגיש מתוסבך כי היא פאקינג מישהי שנתנה לי כוחות ושינתה לי את החיים ואני יודע שאני לא יכול פיתאום משום מקום לעזוב אותה.
אני יודע שהיא מאוהבת בי ממש והיא אפילו מספרת בדיחות ומתארת לי איך היא רוצה את החתונה שלנו.
אחרי כל ריב ויחס מגעיל שאני נותן לה היא ישר סולחת לי ומחבקת ומנשקת אותי.
אם אני אפרד ממנה היא תישבר, היא תבכה ולא תמצא את עצמה, אני מכיר אותה והיא אחת שבוכה ברמות לא הגיוניות והיא מסוגלת לאבד את עצמה מרוב בכי של כמה ימים.
אין לה הרבה חברים והקשר שלה עם החברה הכי טובה שלה לא בשיאו, נראה שהן מתרחקות.
אני לא רוצה לפגוע בה, זה מייסר אותי ואני כבר כמה ימים בוהה בלילה בתיקרה אחרי שהיא נרדמת ופשוט חושב, אני שואל את עצמי ״ אני אוהב אותה בכלל!?, או שאני סתם רגיל אלייה״.
ראבק זה מייסר אותי, יש ימים שאני מרגיש שאני רוצה לנסות משהו אחר עם מישהי אחרת, לא בהכרח זוגיות, אפילו סתם בילוי חד פעמי באיזה מסיבה כייפית עם חברים וחברות, ויש ימים שאני רוצה פשוט לחבק אותה ולהשים לה את הראש על החזה שלי ולנשק אותה בראש.
ראבק עכשיו 3 בלילה והיא פה ישנה ליידי ואני לא יודע מה לעשות אני לא יודעע
לפני שעה אמרתי לה שאני אוהב אותה ושיהיה לה לילה טוב ונתתי לה נשיקה, אבל אנייי אפילו לא יודעע אם אני אוהב אותה ואני שואל את עצמי איך אני יכןל לשקר לה ככה, אני באמת לא יודע אם אני אוהב אותה.
היא מדברת לפעמים על חופשה רומנטית בחול לפני הצבא ואני בכלל חושב על חופשה עם חברים באיזה מקום עם טבע מרהיב.
בימים שהבוס שלי שולח לי הודעה של ״ תנוח, היום אתה לא תעבוד, אין עבודה כמעט״ , החברה מציע לי שנעשה משהו ביחד, ואני בכלל רוצה לצאת עם חברים.
אנחנו כל כך שונים, בתחביבים, בטעם, ובמחשבה ובעצם בכל דבר. הדבר היחידי המשותף בנינו הוא שאנחנו אוהבים אחת את השניה, ובעצם עכשיו מרגיש שגם זה כבר לא רלוונטי.
אני ממש מיוסר וכואב לי עלייה, אבל גם כואב לי על עצמי, אני אדם של ״חיים פעם אחת, החיים קצרים לחשוב על מה יחשבו״ אבל עדיין מפחד להגיד לה את מה שאני חושב ומרגיש.
ראבקקק אני לא רגילל לתסביכים האלה, אני באמת מתחנן לעזרה.
לא יודע מה לעשות, מישהו יכול לכוון אותי ולהגיד לי מה הוא היה עושה.
תודה לכולם ומצטער על החפירה.