עברתי שינויים, כמה זמן ייקח עד שאצא מזה?

סיפורי בקצרה - בגיל 13 הלכתי אחרי אבא שלי שהתקרב קצת לדת וחזרתי בתשובה. עזבתי את החטיבה, עברתי לממלכתי דתי. משם עברתי לישיבה של חוזרים בתשובה, ומשם לישיבות חרדיות, בהן ביליתי במהלך כל גיל ההתבגרות. באמת האמנתי בכל העניינים האלה של הדת. נכנסתי לשם ממש עמוק. הייתי חלק בלתי נפרד מהחברה החרדית, והזהות החילונית הקודמת שלי - נמחקה. בגיל 19 וחצי, יום בהיר אחד חשבתי לעצמי - מה אם הדת לא אמיתית? וככה התחלתי להרהר. חודש אחר כך, חזרתי לבית של ההורים שלי, שהספיק כבר להתחרד, ורציתי לבדוק עם עצמי מה מתאים לי. חיפשתי עבודות, אבל גם חיפשתי קצת מנוחה מהאינטסיביות של הדת בה הייתי. ההורים לא נתנו לי את השקט הזה כי הם נהפכו כבר לחרדים בעצמם, כך שכל דבר קטן שלי היווה איום עליהם - אינטרנט, לבוש קצת שונה, טיפונת התפרקות התפרשה כסכנה שאני עלול להרוס להם את ההווי הדתי שלהם (כמובן שלא אמרו את זה, אבל זאת הפרשנות שלי למצב), מה שהוביל אותם ממש לשלוט עליי. בגיל 21 גייסו לצבא. הייתי מאוד שאפתני והגעתי למקומות מעולים, אבל דברים השתבשו ושוחחרתי. התחלתי לעבוד. התחלתי לשכור דירה. התעניינתי לגבי לימודים. החלטתי בגיל 24 להתחיל בגרויות מאפס. סיימתי בגיל 25 וחצי עם ציונים גבוהים יחסית. רציתי לעבור לחול אבל השמים נסגרו (קורונה). קיבלתי החלטה להתחיל ללמוד פה. התחלתי ללמוד (לא אפרט מה, אבל זה לא הנדסה או מדמ"ח), ואני מסיים שנה ראשונה כנראה עם ציונים 'בסדר'. הבעיות שלי עדיין לא נפתרו - על איזה בעיות אני מדבר? על זה שביום יום אמנם כביכול נדמה שאני מתקדם, אבל האמת שאני די רקוב מבפנים. התקופה הזאת ממש התישה אותי. אין לי קשר כל כך טוב עם ההורים כי אני לא יכול לגור איתם. מרגיש חוסר הבנה וחוסר השתלבות בעולם החילוני. והדבר הזה - לא נפתר. אני לא יודע להסביר כל כך. אבל יש תחושה של הרס. כבר המון שנים. לא שנה או שנתיים, אלא בערך מאז שעזבתי את הישיבה בגיל 19 וחצי. מאז, שזה כבר בערך 8 שנים, אני כל הזמן מכבה שריפות, אני כל הזמן נאבק על עוד טיפה של הישג, על עוד טיפה התקדמות, אבל האמת שאני לא מוצא את עצמי כל כך. אני יודע שזה נשמע כללי מדי. אני מבין שזה נשמע מעורפל, אבל ככה אני מרגיש. לגבי טיפול - הלכתי כבר. ולא פעם אחת - ורק נחלתי אכזבות משם. זה פשוט לא עזר ולא התאים ועשה לי חור בכיס. בינתיים אני ממשיך להתמודד עם עצמי, עם שאלות כמו האם להישאר בארץ או לא, האם מה שלמדתי מתאים לי, ובמה אני אעבוד. אבל השאלה האמיתית של איך אני בונה את עצמי, איך אני מנקה את האישיות שלי ומתאים אותה לעולם החדש, איך אני מגיע למצב שאני אהיה שלם הרמונית עם כל מה שעברתי - איך אני יוצא מכל הסיפור הזה ובונה את עצמי מחדש - לזה עדיין לא הגעתי. לא כל כך מצליח להכיר בנות , וזה גם מתסכל. אולי אלה שיקראו את השאלה הזאת יגידו - יעברו עוד כמה שנים ואתה תראה שתמצא את עצמך. יהיה לך מקצוע, עבודה מסודרת, ודברים יסתדרו. אז אני רוצה להגיד - כל כך הרבה אנשים אמרו לי את זה כבר פעם. אמרו לי - אל תדאג, אתה תהיה בצבא ואחרי שתסיים צבא אתה תצא בן אדם אחר, אל תדאג, עוד כמה שנים ואתה תצחק על מה שהיה. אז זהו, שלא. זה לא נפתר. ואני לא רואה את האופק. עוד כמה זמן אני אצטרך לסחוב ככה את החיים שלי עם העבר הזה?

*חייב לציין שזאת לא פעם ראשונה שאני מתייעץ עם אנשים ולא פעם ראשונה שאני כותב כאן