איך להפסיק את המחשבות האלה? איך להפסיק מנגנון הרס עצמי?

אשתדל לקצר כמה שיותר
עשיתי דברים רעים שאני מענישה את עצמי עליהם בלי סוף, וכנראה בצורה מוגזמת שהיא יותר מהמצב עצמו.
אני לא יכולה לפרט על כל טעות וטעות כי אני בעצמי מדחיקה
הייתי בזוגיות עם בן אדם שכל אחת הייתה רוצה במשך מעל שנה
אני נשבעת שבחיים לא חשבתי שאכיר מישהו כל כך טוב וכל כך מיוחד ושכל כך שמר את עצמו למישהי
זה לא הגיע לי
פגעתי בו
אפרט תכף יותר על הפגיעות
לפני הזוגיות הזאת אפשר להגיד החבר הראשון שלי היה, נכנסתי איתו להמון בעיות הוא לא היה בן אדם פשוט, לא בן אדם רע אבל הוא בעצמו עבר פגיעות לפני, לא דווקא מבנות מדברים אחרים.
אני מניחה שיש פה הרבה כאלה שיודעים מה זה להכנס לזוגיות רצינית באמת בגיל מוקדם
זה בטח לא נראה כאילו תפרדו מתי שהוא.
הבעיות הן שהוא מאוד הסתיר ממני, מאוד פגע בי, מאוד שיחק בי למרות שהוא כן אהב אותי והיו רגעים טובים אבל זאת היתה זוגיות בסופו של דבר מאוד מאוד רעילה
לא דווקא מבחינת קנאה, אני חושבת שצריך קנאה.
הבעיות היו שתמיד היו בנות אחרות בקשר שלי איתו ודווקא שם הייתי מאוד נאמנה
לאט לאט במשך הזמן שנהיינו ביחד נהרסתי גם, ושם גם התחילו (לצערי) דברים מיניים כי לא חשבתי שנפרד, מעבר לזה, היו פעמים שזה ל לא ספק היה מפחד שיעזוב אותי אם לא, ולא רק חששות בראש שלי, הוא השתמש בזה ואמר ״אם לא תעשי את זה תלכי מכאן״
״אני אלך אליה״
בגלל שאני מנסה לקצר פשוט אגיד שלא לא היו פגיעות מיניות חמורות בשום דרך אבל יש לי צלקות שכמובן לא יעברו ולא יכולות להשכח ממני, מה שהפך אותי לרעה והחזרתי לו ועשיתי המוך רע בחזרה, בתקופה כשכבר זה התחיל, ההורים שלי נפרדו, התחילו תהליך גירושין.
הההליך לא היה קל ולמען האמת הוא כבר נמשך מעל שנה, עדיין לא סוים כל הסיפור
ההורים שלי היו רבים ריבים קשים, תמיד הייתי שומעת תמיד הייתי רואה מאז גיל מאוד קטן, אבל זה הלך והתדרדר
אמא שלי עזבה את הבית עם אחי הקטן, אנחנו גרים בנפרד.
אמא ואחי . ואני ואבא שלי.
*באותה התקופה* , אני מדגישה שתבינו כמה עברתי בו זמנית))
רבתי עם כל החברות שלי, יצאתי מהקבוצה. הן היו באמת מאוד רעות אליי, לא חברותיות.
הכל הפך אותי באותו הזמן למאוד לא ״פראיירית״ אפשר להגיד
התחלתי לפחד לפתח רגשות לאדם אחד כדי שלא יעזוב. מה שדפק אותי כי איך אפשר להסתדר עם רגשות לשני אנשים?
היו עוד כמה דברים באמצע. באמת רעים והרבה מעבר לשיכלתי לוותר עליהם.
ואז הכרתי אותו,
באמת הבן אדם הכי מדהים בעולם
הכי התייחס אליי כמו שצריך
ולא הפסקתי לפגוע בו
לא הייתי מחויבת לו בהתחלה כשהיו דברים אבל גם שם יכלתי להתייחס יותר באמפתיה.
אחר כך כשנכנסנו לזוגיות בכל *פרידה* שהייתה לנו (נפרדנו וחזרנו הרבה, אני גוררת ריבים) בכל פעם *שהוא* נפרד ממני
קרה לי משהו עם גברים. בהתחלה זה היה מפחד. זה לא היה מכוונה רעה, זה אף פעם לא היה מכוונה של לפגוע.
אחר כך הגיעה תקופה ארוכה שהייתי חברה מדהימה.
הפסקתי אפילו להתלבש חשוף כי זה הפריע לו, הפסקתי להצטלם, למדתי מחדש איך להיות בסדר, איך להיות בריאה
לא הייתי רגילה לקשר בריא עם אף אחד. לא עם במשפחה, לא עם החבר הראשון שהיה לי ולא עם חברות.
אני הנשיקה הראשונה שלו, החברה הראשונה שלו, אין לי איך להתחיל להסביר כמה הוא גורם לי אושר ולהרגיש מיוחדת גם כשאני לא
אי אפשר למצוא דברים כמוהו בשום מקום
בקיצור, תקופה די ארוכה שכבר הצלחתי להתגבר על השריטות האלה והצלקות שנשארו מפעם
ואז התחילו הריבים ממנו
כנראה שהגזמתי עם הכמות אהבה שהראתי, עם הכמות טלפונים והודעות ואי אפשר להגזים ברמות כאלה למרות הכל
הכנתי את עצמי להשאר רק שלו ושם הוא הרס את זה.
נקשרתי אליו, שכבתי איתו (הוא הראשון שלי בזה.)
רק אציין כשאמרתי שהייתי עם אחרים לא התכוונתי ללשכב, זה היה לי רק איתו, אני מדברת או על נשיקה או על מעט נגיעות מעל הבגדים, מה שגורם לי להרגיש מאוד זולה. לא ראיתי את זה ככה פעם.
הוא התחיל להיות מאוד רע אליי במשך חודשיים
מאוד, אני מתכוונת לזה
התחלתי לפחד מהתגובות שלו בקשר לדברים, הפסקתי לדבר *לגמרי* עם בנים (לא משהו שהפריע לי שם, הייתי איתו)
הוא היה חוסם והייתי מתחננת שיוריד את החסימה מכל מקום אפשרי
הייתי מתחננת להפגש ולדבר ושנעבוד על זה ביחד
חשבתי שהוא אולי מנסה להרים לעצמו את האגו על מה שהיה בתחילת הזוגיות אז נתתי לזה פשוט לקרות קצת כי אני אוהבת אותו את האהבה הכי טהורה שיש, אני אוהבת אותו הכי שיש בעולם, אני יודעת שהוא אוהב אותי גם אהבה אמיתית למרות הכל.
אחרי חודשיים שלמים של נסיונות, באמצע התחלתי לעבוד במקום חדש
הכרתי מישהו, אחרי שוויתרתי ונפגעתי כל כך מזה שנקשרתי ושוב שברו לי את האמון אחרי הכל.
פיתחתי איתו משהו והדחקתי לגמרי את ההוא שכמובן עדיין אהבתי אותו אבל ניסיתי להתחמק מזה לגמרי בגלל השבירת אמון
אולי גם אני הייתי קצת אשמה בפרידה בשלב הממש מאוחר יותר של הפרידה אבל זה לא משנה כאן כי הוא התחיל את הריבים מההתחלה והייתי רק איתו.
בקיצור, בחמישה ימים שלא דיברנו אני והוא היו לי כנראה יותר מידי דברים לא בסדר עם בנים, שאמורים להיות כן בסדר בעצם אחרי הדרך המגעילה שהוא נפרד ממני.
כני בטוחה שאני כותבת את הכל בצורה שתגרום לי להראות פי מיליון יותר אשמה ממה שאני באמת כי אני מרגישה נורא
אני מרגישה זולה על הזמן הזה, אני לא מגיעה לו, כל הטעויות שקרו לי בכל הקשר. וקרו. קרו והרבה, תוקפות אותי לגמרי
אני לא ישנה, לפעמים יורד לי התאבון
אני לא בן אדם שמח ואי אפשר להגיד שבאמת הייתי אף פעם,
אני מתאמנת והגוף שלי מאוד חשוב לי ככה שהאוכל מוריד מהאימונים והאימונים מדכאים אותי כי אני לא מצליחה לעשות אותם מההרגשות הרעות ושאפילו לא מגיעה לי התוצאה שאני נראת טוב בסוף אימון
אני מענישה את עצמי.
סיפרתי לו ואני מדברת איתו על הכל. אני פותחת את זה. אני מדחיקה עדיין מהפחד להתמודד עם הרבה דברים אבל סיפרתי לו ואני מספרת ומבקשת סליחה על כל מה שצריך.
אני אוהבת אותו אהבה אמיתית
הקשר הזה הוא הרבה מעבר למה שנראה כאן
אנחנו באמת אוהבים ובאמת רוצים שיסתדר בינינו ואני יודעת את זה
אבל איך אפשר לסלוח לי על כל הדברים שקרו?
אני בעצמי לא סולחת לעצמי
אני כבר בתקופה של כמעט שלוש שנים שרע לי מידי
אני מנסה להשתפר אבל המחשבות על פעם לא עוזבות אותי.
אני רוצה להרגיש שאני רואה את העתיד ופשוט לומדת להיות יותר טובה ולומדת מטעויות אבל אני מפחדת
אני מרגישה חסרת אונים כי יש בי פחד שלא משנה כמה אלחם על הקשר איתו, אם אשיג את זה בסוף אני יודעת שאדע שאני לא מגיעה לו, אני יודעת שכל פעם אזכר בדבר חדש שעשיתי ואספר לו כי יש לי נטייה מוגזמת להרס עצמי.
אני רוצה לתקן. אני רוצה לשפר לעצמי את החיים. נמאס לי להרגיש שאני מזמינה דיכאון.
אני לא רוצה שתגידו לי היית בסדר כי אני לא מרגישה שהייתי, מה שכן
איך אני מצליחה להיות מה שמגיע לו ומה שיעשה לי טוב להיות?
אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר, אני רוצה להצליח לא להכנס לחרדות יותר בקשר לעבר שיתקוף אותי בעתיד,
אני רוצה אותו באמת ואני רוצה להרגיש שאני מגיעה לו, אבל לא סתם. אני רוצה להיות באמת טובה כמו שמגיע לו, לא רוצה שיהיה לו פחות טוב ממה שמגיע לו, ומגיע לו הכי שיש.
בבקשה תנסו לעזור לי באיך להפסיק את המחשבות האלה, איך להפסיק מנגנון הרס עצמי, ואיך לתקן מערכת יחסים ששני האנשים באמת רוצים ואוהבים.
תודה רבה