מצוקה בצבא. מה לעשות?

בקיצור אני בטירונות קרבית ואני סובל מכל רגע. אני לא מתאים להיות לוחם ולא רוצה. אף אחד פה לא מבין אותי בכלל. כולם כל כך שונים. אני מרגיש מצוקה ואין מי שיעזור לי. צריך הרבה מוטיבציה כדי לרוץ במסעות ושאתה לא רוצה לעשות את זה ואין מוטיבציה זה קשה כי אתה חייב ואם לא סירוב פקודה ואז תקבל שבת או כלא. כבר עכשיו אני מרגיש כמו כלא. אני פה רק כי אני חייב להיות פה ואני לא רוצה בכלל. אין לי חברים פה. כל מה שאנשים רוצים ממני זה רק שאני אסדר את החדר ואגיע בזמן למסדר. כל הדיבור פה גם ממש שונה כולם מדברים על גולני גבעתי חיר קרבי או לרדת לג'וב. ג'וב זה המילה שמתארת פה את מה שלא קרבי. ג'ובניק מסריח. יושב כל היום במשרד ולא עושה כלום. נהג טבח או טכנאי. אבל מהמקום שאני מגיע כןלם בתפקידים נחשבים ב8200 וככה גם אני רציתי להיות או זה ממש אבל ממש לא ג'וב מסריח. זה תפקידים נחשבים במודיעין שהייתי מת להגיע אליהם ולמרות שחשבתי שמתישהו זה יעבור לי זה לא עובר לי. יום יום אני רק חושב על הכישלון הגדול שלי בצבא. על המיון לחמן כללי שלא עברתי. המיון לתפקידים מיוחדים שלא עברתי. ובגדול נכשלתי במיונים. כישלון גדולת כישלון מפואר. כישלון שעולה לי בשנתיים וחצי של חרא שירות עם טראומות והרס לכל החיים. בגדול בגלל שלא עברתי את המיונים כל החיים שלי נהרסו. אני לא אצא מהצבא עם תואר ולא אצא עם ידע מקצועי. אני אצא מהצבא עם כאבי גב וטראומות.אם אני אמשיך לסבול כמו שאני סובל עכשיו בסוף אני אשתמט וחבל כי באמת רציתי לעשות שירות משמעותי. המערכת דפוקה בהתחלה חשבתי שיש לי קשיים של התחלה ואז הבנתי שזה לא קשיים של התחלה אלא רע לי באמת. אני באמת סובל. באמת אני לא יכול עם המשמעת הצבאית. אני לא יכול עם האנשים פה. אני לא יכול יותר. *הצבא מוציא ממני את כל הצדדים הרעים שלי,ולא נותן לי להוציא את הצדדים הטובים שבי* וככה בעצם אף אחד לא מכיר אותי פה. הם רואים פה סתם שוקיסט שמעופף כי הדבר היחיד שעוזר לי זה לדבר עם עצמי. להיות במחשבות שלי. אני בטוח שאם המפקד,הצוות או בכללי החיילים פה היום רואים אותי ברחוב הם היו בהלם. הם לא היו מאמינים לראות שאני יודע לדבר. אני יודע להביע את עצמי. יש לי ביטחוו וצחוק וגם שמחת חיים. אני מרגיש שכל יום הצבא שואב ממני את כל שמחת החיים שלי וזה מפחיד אותי. אני קצת קצת חושב שאולי שה בסדר. אולי זה אומר שאני מתבגר. אבל אני לא יודע. לא יוצא לי לצחוק או לחייך.
כל פעם שאני חוזר הבייתה אני נרגע כי אני צוחק שוב ושמחת החיים חוזרת אליי והחיים שלי ממשיכים מהנקודה שהם הפסיקו אבל עוד פעם בצבא הכל שחור.
מה שקצת עצוב זה שלקח לי חודש לספר לאנשים שרע לי כי לקח לי זמן להבין שאני לא אמור לסבול באמת. בהתחלה חשבתי שבצבא כולם סובלים כי אתה חייב להיות בצבא וחייב לסבול. ואז חברים מהמכינה התגייסו והם סיפרו שהם צוחקים עם חברים ומפקדים וכיף להם ואז הבנתי שאני בבעיה. שאני במקום לא טוב. וברור שבטירונות קרבית כולם אוכלים חרא אבל בסופו של יום. כשהולכים לישון. אנשים אומרים שהם שמחים שהם פה. הם רוצים להיות פה ויודעים למה הם סובלים את כל הסבל הזה. ואז הבנתי שאני באמת בבעיה. כי אני לא רוצה לסבול את כל הסבל הזה. מבחינתי הסיבה היחידה שאני משתף פעולה עם כל החרא הזה היא שברגע שאני אשב בצד יכיניסו אותי לכלא. והמון פעמים אני שוקל ברצינות אם אני מעדיך לשתף פעולה או לשבת בכלא
חבל שהמחשבות שלי מגיעות למקומות האלו אבל הם שם. ואני אומר לעצמי "אני לא רוצה להיות פה" בערך 100 פעמים ביום. אני יודע שזה לא מקדם אותי אבל אני לא מצליח להפסיק עם זה בגלל שזה לא רק התחושה הכללית של אני לא רוצה להיות פה אלא יש בכל יום איזה 100 רגעים קטנים של סבל שמזכירים לי למה אני לא רוצה להיות פה. זה יכול להיות תיזוז . צעקות של מפקד או הפסקה שבה אין לי עם מי לשבת