השתחררתי משירות ארוך ישר לתקופה החזקה של הקורוני, בהתחלה הייתי בהיי כזה של השחרור ואז הבנתי לאט לאט שנדפקתי,
כי הכל סגור. אין עבודות. אין נתבג. אין טיולים. אין מקומות בילוי. כלוםםם.
אז חשבתי ללכת ללמוד, אבל בתיכון הייתי על הפנים, בנוסף לכל זה נשרתי מהבית ספר כי חשבתי שאני אלך לפתח ולעבוד במה שאני אוהבת.
אז אין לי בגרות, בדקתי מליון ואחת אופציות ואין דרך להתחמק מזה, במקצוע שמעניין אותי צריך ציונים גבוהים בכימיה וביולוגיה, זה אומר שאני גם צריכה להשלים הכל מההתחלה ואז ללכת לעשות פסיכו ומשם רק לנסות להתקבל וכל זה יכול להגיע לתהליך של שנתיים,
אז אני לא אשקר שקצת התייאשתי מראש.
תוך כדי כל התקופה הזאת כמו כולם עליתי במשקל ואני מאז ומתמיד באישיו של הפרעות אכילה, אז בנוסף להכל זה גם השפיע עליי,
החברות הקרובות שלי רחוקות, כל אחת גרה בחור אחר.
אין לי פרטיות בבית(בית קטן עם 10 ילדים)
אני פאקינג מלצרית(ואין ספק שאין מקצוע שחור יותר מזה)
המקצוע שתמיד חלמתי לפתח בתור עצמאית מתחיל לאבד את זה כי זה כמעט ולא אפשרי
אני לאט לאט נובלת ולא מצליחה לעלות למעלה
הביטחון העצמי שצברתי לעצמי מתחיל להשחק
חיצונית אני נראה שמחה ומאושרת ומבפנים הכל מגעיל
אין לי כוח כבר לקום בבוקר,
או לראות אנשים, או ללכת לעבוד, או אפילו סתם ללכת לסידורים בבנק.
אני מרגישה מגעיל עם איך שאני נראת לא אוהבת את הגוף שלי, לא אוהבת את הסביבה שלי.
אני נהייתי ממורמרת ואת זה אני הכי שונאת.
מבחורה חזקה גם פיזית וגם נפשית, עם כיוון בחיים, עם ביטחון מסוים בעצמי ובסובבים אותי, הפכתי לקציצה מגעילה שכל היום בוכה לעצמה כמה הכל רע לה.
וכאילו מה עם הפרופורציות?
יש אנשים שאין להם לחם להכניס לפה ואני בוכה על חוסר פרטיות? אני מגעילה את עצמי.
אני אוהבת לחיות אני באמת חיובית רוב הזמן או לפחות הייתי, הייתי מהאנשים האלה שמתרגשים מאיזה שקיעה מטורפת או פרפר יפה,
אבל דיי חלאס נשבר לי, באמת שאני לא חושבת שיש לי יותר כוחות להתמודד עם הכלום הזה בחיים
מלא ריקנות, מלא.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות