המשפחה כל הזמן "מזכירה לי" שצריך למצוא בת זוג, כאילו ששכחתי מהעניין. כאילו שצריך להזכיר לי שאני "נחות" ביחס לגבר רגיל, אחרת אני לא אדע.
הדודות במשפחה מנסות לגרום לי לחשוב שאני כביכול "מציאה" (ממש...) ובטוח בחורה חכמה תרצה רווק מקריח נמוך עם תואר שני וקרס, מנגן בגיטרה ויודע לבשל .
המציאות היא שכמובן אני מודע לעצמי ובמקום להתאים את עצמי לתנאי החברה (להפוך לחברותי, ללמוד הנדסה, לעשות ספורט) אני חי חיים מותאמים לטבע שלי (גר לבד, בוגר תואר בתחום לא מפרנס, מכין אוכל לעצמי ולמשפחה). כשהיית צעיר חשבתי למצוא זוגיות, אבל אחרי מספר ניסיונות להתחיל עם נשים הבנתי ש: א) זה מאוד לא כייף להתחיל עם מישהי. מאוד-מאוד ב) אין לאדם כמוני סיכוי. ביישנות זה רק חלק מהעניין ג) אני ממש לא מציאה. גם מבחינת האופי וגם מבחינה חיצונית.
הבנתי שזה פשוט מנוגד לטבע שלי לדבר עם אדם זר לחלוטין ולנסות להציג את עצמי כמישהו שונה (אדם חברותי ופתוח). אז עדיף לעשות משהו שימקסם את הנוחות שלי מאשר לשאוף למשהו לא בר השגה.
בעיה היא המשפחה שעד עכשיו לא יכולים לקבל את הרעיון ההזוי הזה שאדם "מוצלח" כמוני (מה?) נשאר לבד לא מרצונו החופשי. והם בטחים שצריך "לשכנע" אותי למצוא זוגיות. וכל פעם צריך "להזכיר" לי שאני בודד ולדבר על "כשאתה תתחתן", "בת זוג העתידית שלך...", "כשיהיו לך ילדים...". הדבר גורם לי לאי נוחות ושוב ושוב מזכיר לי שתכלס, הבדידות שלי היא לא רצון חופשי, אלא חוסר אופי.
איך להתמודד עם זה?
נ.ב.:
בבקשה אל תכתבו לי משפטים מיותרים כמו "תשפר את הכישורים החברתיים שלך" או דברים בסגנון. אופי אי אפשר לשנות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות