אז ככה זה הסתיים, מה אני עושה...?

לפני כ-3 ימים חבר שלי נפרד ממני בצורה הכי כאלו מבולגנת ולא נורמלית עבורי.
הארגומנט שאני הצלחתי להבין ממנו לפרידה זה:
א. את חומרית ( ואני לא)
ב. את אגרסיבית
ג. אני שם עצמי בעדיפות עליונה כי אני רוצה לטפל בעצמי ואני לא יכול יותר לתמוך בך ובכל מה שעובר עלייך.
ד. את עיצבנת אותי בהפסקה.
אני מרוב השתלשלות הארועים באותו היום ומרוב הלחץ והחרדה שאני חייה בו עד לרמה השיער שלי נושר כל יום ויש לי כדורי שיער בחדר...לא הצלחתי ממש אפילו עד הסוף לבוא ולומר לו מה הפריע לי כי הייתי לחוצה ממנו ומשיחה.

הכל התחיל מזה שרציתי להיפגש איתו לומר לו משהו על הלב משהו שפגע בי : אם כל כך רע לך אז בוי נסיים את זה.
הוא אמר את המשפט הזה כשאני חיפשתי תמיכה,מענה כי באמת לא היה לי קל בזוגיות רגשית וגם בעיקר בגללו.
אני חשבתי שהוא אמר את זה בגלל האגרסיביות אלא הוא התכוון לזה באמת למסתבר. אני גם חשבתי על פרידה או הפסקה אבל היה לי קשה לקחת אותה כי למרות שהיה לי לא פשוט איתו בהתנהלות שלו כלפיי,בבעיות הפסיכולוגיות שהוא קצת עזר להם לצמוח, בפעמים שהוא פשוט היה מאכזב אותי...ושלא היה לו זמן אליי כי הוא צריך לוותר על דברים ואני לא הייתי מוכנה להפריע לו בדרך ... (אני מעריכה את זה) ויש עוד הרבה סיבות... אבל לא הייתי מוכנה לקחת אותה למרות שהיה לי רע..כי היה לי קשה לעזוב אותו אפילו רק להפסקה ושלא לדבר על פרידה.

זה התחיל מזה ואז כשהוא הבין שעובר עליי משהו רציני הוא אמר אני לא יכול לתמוך בך וכל מה שנאמר מלמעלה.
אני יודעת שאני הייתי רחוקה מלהיות בת זוג אידיאלית אבל לא הרגשתי מוערכת מספיק,הרגשתי נרתעת ממנו מדיי פעם, הוא עשה לי תנאים לזוגיות וכאלו הכל נשחק כי שנינו חווים עכשיו משבר אישי.
אחרי שהוא אמר שהוא לא יכול יותר לתמוך בי לא הבנתי שהוא רצה פרידה כי מלפני כן הוא אמר שאם אנחנו נחזור צריך עכשיו לדבר על כל מה שקורה ועל הסעיפים ושהוא מוכן לתת עוד נסיון אחד.. אבל בגלל שהייתה נפילה לי רצינית במצב רוח והכל נהיה לי שחור בראש לא יכולתי לעבור את זה אז הוא נפרד מבלי לומר לי כי אני לא הבנתי מה קורה.
הוא עשה בדיחה על אקסים ואני שואלת מה נפרדנו?
ואז הוא אומר לי אאה כן נפרדנו.
מתיי?
כשאמרתי לך שאני לא יכול יותר לתמוך בך.
כי אני חווה משברים פסיכלוגיים כמוהו אבל בבעיות אחרות.
ואז כל פעם שבכיתי הוא חיבק או נישק אבל הרגשתי רחוקה ממני. הוא אמר שהוא אוהב אותי אבל שעדיף לסיים את זה.

והבנתי שאני כבת זוג לא הייתי אידיאלית אבל שהוא כ- בן זוג לא תיפקד,גרם לי לתסביכים פסיכולוגיים,לא העריך אותי כי אני בדרכ חושבת שכל מה שאני מקבלת מגיע לי בדיוק אבל זו פעם ראשונה שחשבתי אחרת, לא היה לו זמן אליי וזה היה נראה לי שהוא פשוט התעייף ממני.

אין תחושה רעה מזו.

הרגשתי מצד אחד שבורה כי אני הייתי מוכנה להילחם בחרדות,בתסמיני דיכאון אבל הוא לא היה מוכן. הקרבתי מעצמי הרבה במיוחד בזמן, בכסף שלא היה לאמא שלי תמיד,העצבים - מבחינה פסיכולוגית, גם כשהיה לו רע תמיד ניסיתי להיות שם לצידו ולעודד אותו ולא להשאיר אותו לבד להתמודד עם כל הקושי כי אני יודעת עד כמה לא פשוט לו...
הוא גם עזר לי, הוא לא היה בן זוג נורא... עד לרגע של תנאים לגבי קיום יחסי מין ( יש לי חרדת נטישה ובכללי חרדה מהנושא הזה)
של כמה זמן הוא יוכל להמתין שאני אסדר את עצמי...


מה אני אמורה להבין? הוא הפסיק להרגיש אליי משהו? הוא התעייף ממני? אני עד כדיי כך בן אדם שלא מספיק טוב לזוגיות כי נתתי לו את הלב פעמיים והוא שבר לי אותו פעמיים, נתתי לי את כל מה שהצלחתי לתת לו מבלי לגרום לעצמי לסבול במודע...

אני מבינה את ההחלטה שלו אבל עצם שאני קוויתי שאולי שיחות יעזרו ושהוא כמוני לא יוותר מהר כי יש רגשות כנראה שטעיתי...

בגלל שאני כזאת ... אני לא מספיק טובה לזוגיות? אני יודעת לאהוב ואם אני אוהבת,אני אוהבת מכל הלב גם הוא...
אבל לא חשבתי שאני מעייפת...

מה אתם חושבים? לגביי ולגביו? ולגבי הכל...

אני יודעת שזה הרבה מהגיל ההתבגרות וששנינו לא יציבים מנטלית אבל אני מרגישה כישלון כבן אדם...


טיפים איך להתמודד עם הכל? מה אתם חושבים עליי? עליו ? מה אתם חושבים על הסיבות שלו? מה צריך להסיק מזה?