לא יודעת איך ממשיכים מכאן, רוצה לברוח, להעלם. מה לעשות?

אני מאוד מבולבלת, אני מרגישה רוב הזמן שאני חיה במין חלום בהקיץ, שאני לא מצליחה לצאת מתוך המחשבות שמעורבבות עם הרגשות שלי, אני לא מצליחה להיות נוכחת בסיטואציות. אני שונאת את עצמי. אין לי חברים ותמיד אנשים מתרחקים ממני ואני לא מצליחה להבין הסיבה, אני מנסה להיות חברותית, אני שונאת להיות לבד ובאלי כבר לצאת מהדיכאון אבל אני יודעת שאני צריכה בשביל זה אנשים ואני באמת מנסה להכיר אף אחד לא רוצב לדבר איתי. גם אני לא יודעת מי אני אני יודעת שזה משהו נפוץ בגיל הנעורים אבל זה ממש מוזר והמצבי רוח שלי משתנים בצורה קיצונית, אני אומרת את כל זה ממקום חיובי נגיד עכשיו אני מרגישה ממש סבבה אבל כשאני שם אני משותקת ולא יודעת מה לעשות. אני מפחדת לקחת כדורים או דברים כאלה, מפחדת שהדיכאון יחזור, אני כל כל מפחדת ממנו, אני שונאת לחיות, לא מוצאת את האור, ולמרות שיש ימים חשוכים לפעמים אני דווקא בסדר, אני יציבה, כאילו אני כבר לא בתוך המחשבות אני מחוץ למחשבות, אבל זה רגעים ממש נדירים, אני פשוט לא יכולה יותר, אני עצבנית, יש לי התקפי זעם מטורפים, אני שונאת את כולם כולם עושים לי שעמום ברמות. אז זהו זה או שאני משועממת או שאני בדכיאון, עדיף כבר להיות משועממת, למרות שיש משהו מגניב בלהיות בדיכאון, אני במצב מוזר, אני סתומה וזתם ילדה פתטית, אף גבר לא רוצה אותי אפילו שאני נראת יחסית סבבה אף אחד לא רוצה אותי ואני מבינה שיש בי משהו דפוק למרות שאני אומרת לעצמי את המשפטים המפורסמים ״זה לא אשמתי״ וכאלה... אני באמת לא מוצאת פתרון לא רואה משמעות לחיים, אני שונאת לעשות את הדברים שאני אמורה לאהוב, אני שונאת את החיים האלה אני פשוט רוצה לצרוח, אני לפעמים מרגישה שבאלי להרביץ לאנשים אפילו לרצוח, אלו רק מחשבות שעוברות לי בראש והם עוברות אחרי כמה זמן, אולי גברים לא רוצים אותי כי אני משוגעת, כי אני אגרסיבית ומגעילה. באלי להקיא מעצמי, אני אגדל זקנה ומגעילה, בלי אף אחד שיאהב אותי, אפילו הכי מכוערים לא רוצים אותי, אני שונאת את עצמי ואיך שאני מדברת, אני לא רואה עתיד לחיים שלי, לא רואה טעם להמשיך לחיות, לפעמים אבל כן בוא חא נגזים, אבל רוב הפעמים לא, כולם בוגדים בי, אני נותנת את הלב ושוברים לי אותו כל פעם מחדש. אני לפעמים לא מצליחה להוציא מחשבות אני מרגישה שגם לפעמים אני אוכלת את עצמי ברגשות של עצמי ועושה לעצמי רע אוכלת לעצמי את הנשמה אז באלי להוציא החוצה ואני מוציאה רועה אני הרבצתי לאמא שלי אני צורחת בבית אני מגעילה, אני מפחדת שאנשים יחשבו שאני צריכה אשפוז, כולם בורחים ממני שהם מבינים מי אני, נמאס לי מהחיים האלה, באלי לקפוץ להתאבד, לפעמים יש לי פנטזיות שאני חותכת את עצמי באמבטיה וזה מרגיש לי כמו חלום, אבל אני לא רוצה באמת למות, אני רוצה להתחיל מחדש, להתחיל דף חדש, אבל ההיסטוריה שלי רודפת אחרי, טעויות מהעבר, דברים שעשיתי לאחרים, אני רוצה להיות בן אדם אחר, לגמרי אחר.. יש בי תמיד תחושה של מין גועל נפש בתוך הנשמה, מין לחץ בגוף כאילו אני הולכת לקבל התקפת לב. אני לא יודעת מה לעשות אני צריכה כיוון אין לי מה לעשות, אני עברתי לגור במקום אחר גם אני חייבת לציין, אני עם משפחה לא יציבה, אין לי חברים, אין מי שיעזור לי, אין כסף בבית. לא יודעת מה לעשות.