צריכה לדעת - האם אני היחידה בעולם שככה?

היי, אני חיילת משוחררת מזה כבר כמה חודשים.
למדתי מקצוע בתחום היופי וסיימתי בהצלחה ומאוד מאוד זלזלתי בעצמי בגלל שלא הייתי פרפקציוניסטית בהתחלה כמו שציפיתי מעצמי וירד לי החשק מהמקצוע עוד בכלל שעבדתי בו.
עברתי משבר קטנטן עם הבן זוג ועוד כמה דברים
ובעיקרון אחרי שהשתחררתי לא עבדתי בשום מקום כי הרגיש לי שזה כבד עלי עוד אחרי שהשתחררתי מהצבא כי היה לי שירות מאוד לא פשוט.
התחילו לי התקפי חרדה שבהתחלה לא היה לי מושג בכלל מה זה חרדה, הכרתי את המושג אבל לא ידעתי מה זה, בגלל דפיקות חזקות וכאבים בלב רצתי למיון והכל יצא שם תקין והרגיש לי שמשהו פה לא בסדר, לאחר יומיים קיבלתי התקפי חרדה- לא ישנתי, בחילות הקאות לפחות פעמיים ביום ובלילה כאבים חזקים בחזה ובלב רעידות כאילו החום שלי הוא 42 והרגשתי חסרת אונים כל כך הרגשתי שהחיים שלי נגמרים ואמרתי לעצמי שרק אלוהים יקח אותי רק אל תתן לי להרגיש ככה, אכלתי ביום רק מלפפונים ובמקרה הטוב גם אפרסק, רגישה לריחות מפחדת לאכול וכל דבר שקשור לזה.
פחד לצאת מהבית, שבועיים וחצי הייתי תקועה בבית עד שההורים ממש הרימו אותי מהמיטה ואמרו לי את יוצאת עכשיו מהבית. עם הבן זוג שלי אני בקושי נפגשת והוא מבין ומכבד מאוד אבל אותי זה ממש מתסכל ואני מפילה אשמה עלי למרות שאני אפילו לא אשמה כי לא רציתי שזה יקרה! אני מפחדת להרגיש אצלו לא טוב ושהוא יראה אותי סובלת, אני לא יוצאת החוצה, לא ליציאות חברים אפילו משפחה ואפילו לא לישון אצל הבן זוג כי אני מרגישה ממש רע בבוקר וכבר יודעת מה יקרה.
כשהיה את המבצע כנראה שיתפרץ אצלי המון אדרנלין ואז התחלתי לאכול טוב אבל החרדות לא עזבו הן רק פחתו למרות הרקטות והאזעקות.
עד עכשיו אני ככה והדבר הזה איתי במשך חודש וחצי כל יום קמה לאותו לופ וזה מחמיר, אני רק עם הטלפון מנסה להסיח את דעתי ואני מרגישה רעב אבל מפחדת לאכול אז אני כל פעם חוזרת למלפפון או במקרה הטוב אורז וגם זה לא, אני בן אדם מאוד שמח, המצחיקה בחבורה, אוכלת כאילו אין מחר ואוהבת להנות בחיים וכל הדבר הזה פשוט הזוי ומכניס אותי לעוד סטרס ועוד חרדה וכל הדבר הזה.
החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולפגוש פסיכולוגית למרות הפחד מלצאת החוצה כי זה לא החיים שאני רוצה.
הבעיה היא שאני קבעתי לעצמי שזה לא יעזור, כל המחשבות החיוביות שהיו לי תמיד כל החיים ( אני בן אדם מאוד אופטימי וחיובי ועזרתי להמון אנשים שהיו בחיי) פשוט נעלמו וכל דבר אני הופכת לרע ונמנעת לעשות כל דבר אפשרי, אני מפחדת מהעתיד בטירוף מפחדת לעבוד כי אני גם לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, כל מה שידעתי על הכישורים שלי בחיים פשוט נעלמו אני לא רואה שום תקווה, אני רק חושבת על להקים משפחה בעתיד אני נתקפת בחרדה איומה ובא לי להימנע מהכל, מרגישה שזה ישאר לכל החיים ומעדיפה לא לחיות אם זה באמת ילווה אותי ככה.
חייבת לדעת אם אני היחידה שחווה את זה והאם יש תקווה, כל החלומות שהיו לי והפנטזיות שרציתי להגשים נראים לי לא מציאותיים, מיואשת ממש ולא רוצה להיות ולחיות ככה.