מרגישה שונה מדי משאר הבנות בגילי, מרגישה שיש לי יותר רצונות של בנים מאשר בנות...

היי לכם. אני אנונימית בת 17 בכיתה יא.
אני חושבת שמאז ומתמיד לא הייתי הילדה העדינה, המתוקה, הביישנית הרגישה.... ובעקבות זאת גם הרצונות שלי וגם המחשבות שלי קצת שונות משל רוב הבנות שיצא לי להכיר. אפשר לומר שאני "פרפר חברתי", כלומר, יש לי הרבה חברים אבל אני לא מתחייבת לשום קבוצה של חברים. אני מדלגת ביניהם, ואני אוהבת את זה כי אני גם טיפוס די מופנם, ככה שאם אני רוצה להיעלם, חברים שלי לא בדיוק ישימו לב לזה יותר מדי. אני לא חושבת שאפילו מצאתי את קבוצת החברים המתאימה לי אבל אני ילדה מאוד אופטימית ומאמינה שאני אמצא את החברים שלי שבאמת מתאימים לי.
הבעיה ה"חמודה" איתי, היא שאני יותר מתחברת לבנים מאשר בנות, שיש לי קו מחשבה יותר דומה לזה שיש להם. רוב החברים שלי הם בנים, אני אוהבת את ההומור הגס שלהם, את זה שהם לא עושים דרמה, שהם לא רכלנים או עושים משחקי מוח, ובעיקר שהם לא נעלבים ויותר ישירים מבנות. זה לא שאני גברית, או שיש לי נטייה מינית לא ברורה, אני מאוד סטרייטית, ואפילו עם רצונות ותשוקות של הבנים... אתם מבינים.

אם הייתי צריכה "לנתח" את עצמי, הייתי אומרת שאני טיפוס קצת יותר חושב מאשר מרגיש, אני גם לא אוהבת לחשוף על הרגשות שלי יותר מדי, רק עם ההורים שלי או החברה הכי טובה שלי. לפעמים אני ישירה מדי או פוגעת מבלי שאני שמה לב, אני יכולה להיות מאוד צינית לפעמים ואנשים יצחקו או יפגעו... אני מבקשת מאנשים לומר לי אם פגעתי בהם ככה שאני אלמד מה כדאי לומר ומה לא. הכישורים החברתיים שלי פחות חזקים בגלל שעברתי חרם חזק בחטיבה אז הייתי מאוד סגורה לאנשים, ככה שלא למדתי בדיוק איך להביע את עצמי נכון וברור, אבל אני לומדת מיום ליום.
אני גם די פרקטית אפשר לומר...
אני לא אעשה החלקה - כי אז לא אוכל להיכנס לים ולגלוש, ואני אצטרך לשים מסכות ולהיות מוגבלת עם זה..
אני לא אעשה ציפורניים - כי אז אני לא אוכל לשחק, לצייר, לכתוב... בצורה נוחה.
זה לא סותר את העובדה שאני מאוד משקיעה בעצמי, איפה שאני רוצה ורואה לנכון. אני פועלת לפי הגבולות של עצמי...

הדבר שאני חושבת שממש מבדיל אותי משאר הבנות בגילי וגם די מטריד אותי, הם הרצונות שלי מבנים. אני מאוד אוהבת להתרגש, להילחם בפחדים שלי ולנסות דברים חדשים, בין אם זה אוכל, ספורט אקסטרים ועוד מלא חוויות חדשות. בין החוויות האלו יש בנים. אני יודעת שבנות בגילי רוצות חבר יציב, לחגוג ביחד את החודש הראשון, לצאת לבילויים, להעלות תמונות "לאינסטוש", נשיקה ראשונה, לדבר עליו עם החברות בטלפון, לקבל ממנו נשיקות ומתנות וכל זה..... אלו דברים שפחות מדברים אלי.
אני ממש סקרנית לגבי בנים מצד אחד, אם זה המגע, התמזמזות, המשחקים האלו... קצת משוגעת. אבל אני לא רוצה להתחייב לחבר מצד שני, אני לא מרגישה מוכנה לחבר או להתחייב לאחד כזה. כלומר, לפגוש נער שרוצה במגע הזה ממש כמוני, להיות איתו לזמן קצרצר ואז זהו, או שלא ניפגש יותר או שנמשיך כידידים, או שפשוט זה יהיה הקשר ביננו, קשר של זוג עדין כזה ומגע, קשר שידוע שהוא יסתיים אחרי כמה זמן. זה כנראה נשמע באמת מוזר לחלק מכם, והאמת שגם לי, אני לא יודעת אם יש עוד בנות שחושבות או רוצות כמוני. כמובן שזה רצון שהוא זמני, זה לא שאני ארצה בזה גם בגיל 40 אבל אני ממש אוהבת לחיות את הרגעים האלו, שדברים פשוט פתוחים... היו פעמים שהתחילו איתי, אבל אלו בנים שרצו לקחת את זה לאט ולבנות קשר, ואפילו הייתה לי זוגיות קצרה, אבל הפסקתי אותה, זה לא נעים לי פשוט "להתאהב".... אני פחות מתחברת לזה, לפחות לא עכשיו.

סתם חשוב לי שתדעו מעבר לזה, שאני תלמידה די חרשנית ומצטיינת בלימודים. אני מאוד מפוקסת במטרות שלי ולא נותנת למישהו לעצור אותי. אני חברותית, בן אדם טוב, ואינטלקטואלית.... זה לא שאני ילדה שטחית חסרת לב. אני פשוט לא מבינה למה אני קצת שונה משאר הבנות שאני מכירה. והאם יש עוד בנות כאלה? או שאתן הייתן פעם כאלו כשהייתן בגילי?