הסיבה שאני כותב את השאלה הזו היא כי בדיוק קיבלתי הודעה מחבר שסיפר על משהו רע שקרה לו. ואני מודה, בינינו, וכאן שאני כותב בעילום שם, התגובה המידית שלי הייתה סוג של... אנחת רווחה? נשיפה ארוכה? אני אפילו לא יודע אך לתאר את זה. כאילו, שמחה לא הייתה שם, בטוח. אבל סוג של הקלה שלא קרה לו שוב משהו מוצלח, נדמה לי שזה יהיה תיאור נכון.
למה אני חושב ככה? אני לא יודע.
אני יודע שאני בהחלט מקנא בחלק מהאנשים סביבי. כן, אני לא מרוצה 100% על החיים שלי, אבל אני עובד על זה, אני מנסה להשתפר ולהטיב עם עצמי ולהגשים יעדים.
הקנאה שלי גם לא באה לידי ביטוי באיזושהי צורה... חיצונית? אני עוזר לחברים, חברים עוזרים לי ומשתפים אותי, וסך הכל היחסים שלי עם הסביבה ממש אחלה. אבל לפעמים אני כועס על עצמי שאני מרגיש דברים כאלה. זה קצת קיצוני מדי, אתם לא חושבים?
זה ממש מדהים, כאילו, זה מין שבריר מחשבה כזה שקופץ לשניה לראש, כי לפעמים, פייר, נמאס לי שאני רק שומע ממנו בשורות טובות. אתם יודעים מה - אולי זה בגלל שאני לא מספר בשורות טובות שלי מספיק. אולי בגלל זה אני חושב שדברים טובים קורים רק לו...
בכל אופן, מה אתם חושבים שאפשר לעשות? כאילו, אני לא יודע אם בכלל יש מה לעשות, כי אני לא מרגיש שהמחשבה הזו משפיעה עלי בחיי היום יום. אבל זה מרגיש לי קצת צבוע שאני לא יכול לפרגן לחבר בראש - אלא רק בפועל. למה אני לא יכול לפרגן באמת מהלב?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025