האהבה הראשונה והכי גדולה. מה לעשות?

אני גרה בדרום לנכון לעכשיו כותבת את זה בדמעות..
מפציצים אותנו כל הלילה, אין לי כבר כוחות, מותשת לרדת למקלט כל כמה דקות..
הבנאדם היחידי שהיה יכול להרגיע אותי במצבים כאלה היה האקס שלי שהתחלתי לצאת איתו בגיל 16.
חוויתי איתו את האזעקות הראשונות, לפני בערך 8 שנים, כשאף אחד עוד לא האמין שזה יהיה המצב.
הוא תמיד היה שם בשבילי, לא חשוב מה. ולא רק באזעקות, אלא בכל סיטואציה בחיים.
אני זוכרת איך הייתי מתקשרת אליו מהצבא בוכה בטירוף אחרי כל מיני חוויות לא נעימות שעברתי, והוא תמיד היה שם, להקשיב, לעזור, תמיד מבין אותי ויודע בדיוק מה אני רוצה לשמוע.
תמיד היה אפשר להתקשר אליו, לא חשוב מה תהיה השעה, תמיד היה אפשר לספר לו הכול ולקבל חיבוק גדול וחם ולדעת שהבנאדם הזה נמצא שם בשבילך.
הקשר שלנו לא החזיק מעמד ולא שרד את תקופת הצבא. היו בינינו יותר מדי פערים שהרגשתי שלא ניתן לגשר עליהם. ראיתי פתאום התנהגויות שלא יכולתי לשאת יותר, והוא לא התכוון להשתנות או להשתפר.

היום הוא נשוי, הוא מצא את שלו.
ואני עדיין מרגישה באיזשהו מקום שלמרות הכול, לבנאדם הזה הייתה ועדיין יש השפעה עצומה עליי.
קשה לי לשכוח אותו ואת מה שהוא נתן לי. אפילו המשפחה שלי זוכרת ממנו הרבה דברים לטובה, דבר שלא קרה עם אף בן זוג אחר.
איך זה שעברו כל כך הרבה שנים ואף אחד אבל אף אחד לא מתקרב אליו?
אין להם טוב לב שמתקרב לשלו, אין להם אינטליגנציה רגשית שדומה לשלו. הם לא אוהבי אדם כמוהו. הם לא מצחיקים אותי כמו שהוא היה. הם לא פשוטים וצנועים כמוהו.
אף אחד לא בוגר ורציני (למרות שהתחלנו לצאת כשהוא היה בסך הכול בן 19), אף אחד לא שם בשבילי כמו שהוא היה, אף אחד לא מסוגל לתת לי ריגשית את מה שהוא היה מסוגל.
הנוכחות שלו חסרה לי בכל. כשנפרדנו פתאום לא הייתה שום רוח חיה ושמחה בבית. כאילו שלקח את כל השמחה שלו ביחד איתו.
אני באמת חושבת לעצמי הרבה פעמים שזה העונש שלי ושאני לא אצליח למצוא אף פעם שום בן זוג ראוי.
אני באמת חיפשתי ויצאתי וניסיתי, אבל אין מישהו כמוהו.

אני יודעת שאם היינו ביחד עכשיו הוא היה מחבק אותי חזק, מרגיע אותי, ואולי הייתי מצליחה לישון, אבל כרגע אני בוכה כבר שעתיים ומרגישה כל כך לבד בתוך כל הטירוף הזה, יודעת שיש מישהי אחרת שנהנית מהתמיכה שלו, מהחיבוק הגדול והחם שלו.

אני מבינה שאם היינו ממשיכים לצאת ביחד אנחנו לא היינו מסתדרים, ממשיכים לריב ורק סובלים אחד מן השני, ומצד שני, מרגישה פספוס גדול.

אשמח לעצותיכם..