רע לי, איבדתי את כל החברים שלי, אני לא מוצאת סיבה לקום בבוקר, לא מוצאת סיבה למה אני חייה, מה המשמעות של החיים שלנו… אני מרגישה שהאנשים שהכי סמכתי עליהם והכי חשבתי שיבינו אותי ויתמכו בי, שברו לי את הלב. אני קמה כל בוקר בהרגשה של: אה, יש לי את המשימה הזאת והזאת והזאת וזהו להיום, ואה כמובן שגם עוד קושי בחיים שאצטרך להתמודד איתו ואותו דבר מחר. אני בת 14, עברתי חרם למשך שש שנים ביסודי ולהורים שלי לא היה אכפת, זה השפיע עליי, למה אני לא יכולה להיות כמו כל רוב הנערים בגילי שאין להם.ן בעיות בחיים כמו שלי, התמודדתי עם כל כך הרבה דברים בחיים ובזבזתי על סבל 14 שנים מחיי בזמן שהיו יכולים להיות לי חיים כל כך טובים…
המצב במדינה מטלטל אותי ועוד המון אנשים, אני מוצאת את עצמי כל היום בטלפון במיטה, אני שונאת להגיע לבית ספר כל יום… אין סיבה לכלום, הכל ריק.
איבדתי את סבא שלי בגיל מוקדם וזה עשה לי טראומה, אני לא יודעת מה לעשות… ההורים שלי בכלל לא מבינים אותי. אין לי אף אחד שיבין אותי. האמון שלי כל כך פגוע שאני לא מאמינה שיש דבר כזה חבר אמיתי בעולם.
דווקא כשאני נכנסת לתקופות הכי טובות, לתקופות שאני מרגישה שאני מתחילה לצמוח בהן ולהיות יותר טוב עם עצמי, ההרגשה הכבדה הזאת נופלת עליי, שהכל חוזר.
אני מתאמצת,
אבל כלום לא השתלם לי.
אני באמת הולכת לפסיכולוגית אבל אני מרגישה שאני צריכה יותר עזרה, אני מרגישה שאין לי תקווה לחיים האלה, ואין לי טעם להתאמץ לכלום בחיים כי גם ככה יהיה קשה ומה הטעם לחיות אם אנחנו חווים חוויות רעות…
רע לי, רציתי לפרוק.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות