לא שואל/מתעניין מספיק. מה לעשות?

שלום לכל הקוראים והמייעצים הנדיבים. ברכות לכם על עזרתכם הרבה שאתם כך תורמים מזמנכם היקר למען הזולת. תודה! פונה לכם ולכן בלשון אחת (:

להלן תוכן שאלתי:
"אתה לא שואל אותי מספיק - משמע אני לא מעניינת אותך" אמרה בת זוגתי.

כחודשיים לפני כן, פגשתי בחורה נחמדה וחמודה, גילינו שיש לנו הרבה במשותף באישיותינו והתחלנו להכיר יותר, בעיקר בהודעות. אני עובד והיא כרגע בחופשת שחרור מצה"ל. אנו לא מדברים הרבה, למעשה, כמה משפטים בלבד במהלך היום. אבל לא עבר יום ללא איחולי בוקר טוב ולילה טוב.
לאחר כשבועיים מההיכרות - יצאנו לפגישה, היא שאלה אותי הרבה על חיי, בעיקר דבר מתוך דבר, כלומר - בנושא אחד בעיקר. דווקא התחברנו מאוד, כי המגע היה מגע חם ומלא אהבה והרבה הכלה.
לאחר מכן, נפגשנו מידי שבוע. פחות דיבורים, יותר מגע של חיבוקים נשיקות. אבל בהחלט כיף ונחמד.

לאחרונה אני מקבל ממנה תלונות חוזרות על כך שאני לא שואל שאלות, שאני לא מתעניין. אני מרגיש שהיא מנסה בכך להציב אותי באור שלילי כאילו אני לא באמת מתעניין בה.
אני מפציר בה שוב ושוב שאני כן מתעניין ושאני רוצה בטובתה ומאוד שמח שמצאנו זה את זו. אך השאלה חוזרת - ואני נבוך, אני שואל את עצמי האם אני לא מתעניין באמת, שמא אכן הבעיה בי, ואני לא מצליח להגיע להרגשה של התעניינות כזו כלל, אני מרגיש שאני רוצה בה מכל הלב והבעתי זאת לפניה.

אני באמת מנסה לשאול שאלות נוספות על חייה, אבל אני מרגיש כ"אחד שאינו יודע לשאול". למרות שאני אדם מאוד מחשבתי, חושב הרבה על כל דבר. מה היא מחשבה אם לא מתוך התעניינות? מה היא מחשבה אם לא מתוך שאלה?

אני מתחיל לפקפק בעצמי - אולי אני לא מתאים למערכת זוגית כי אני פשוט לא יודע לשאול, להתעניין יותר.
לא הייתי בזוגיות לפני כן, וגם היא לא היתה. אני פשוט מרגיש חסר ניסיון וזה גם מתסכל אותה. היא לא רוצה שאתחיל לשאול יותר דווקא אחרי שהיא מבקשת, כי מבחינתה זה לא מראה שאני שואל מתוך התעניינות כנה אלא בגלל שהיא ביקשה.

למרות שלא הרגשתי מהי אהבה אמיתית, ולמרות שאני אדם מאוד אמפתי - עולם המחשבה שלי מנסה להרחיק אותי מדברים כאלה. למה להסתבך? תן לאחרים להיות אוהבים, הם כנראה טובים יותר בזה. אני יכול לשרוד ללא אהבה, עד היום חייתי ללא אהבה, והצורך בה רק דעך בגלל ההרגל של חיים ללא אהבה. טוב לי לבדי, שלא אגרום צער חלילה לאף אחת אי פעם, בשום רגע.

חצי מחיי אני נלחם במחשבה של "למה אני צריך את כל זה בכלל", מה המטרה, הרי במחשבה חוזרת ונשנית על כל מהלכי החיים - אין משמעות אמיתית בעיניי. חייתי חיים שאינם חיים, ללא כל הנאה, "אני חי - כי נולדתי", אמרתי לעצמי.

ועתה לשאלה:
האם יש לכם עצות בעניין? איך באמת ליצור התעניינות אמיתית שתגרום לצד השני להרגיש זאת?