אני לא מבין מה הבעיה שלי לעזאזל? הייתי בהפסקה וסתם ישבתי עם חברים ודיברתי ובאו עוד חברים שלהם שאני בקושי בקשר איתם, וכאילו בשנייה אחת נהייתי פתאום ביישן שלא מדבר כמעט ומשתבייש להוציא ציוץ וכאילו אני קולט שמשהו פאקינג לא הגיוני! הייתה לי ילדות ממש חרא שכל הזמן שפטו אותי ואפילו המחנכת שלי של פעם מיררה לי את החיים נפשית ועכשיו אני מפחד להכיר אנשים חדשים, אני אפילו לא יכול לתאר את ההרגשה שבא לי פשוט לצרוח ולשבור משהו מרוב עצבים כבר כאילו די כוסאמק למה אני לא יכול כמו כולם להשתלב נורמלי עם אנשים חדשים או שלא ראיתי הרבה זמן? אני בתת מודע מנסה להרשים אותם למרות שאני יודע שאין טעם, ואני פאקינג לא שולט על זה! היה איזה משהו עם כל השכבה, שאגב, יש הרבה ילדים שבריב איתי למרות שלא עשיתי להם פאקינג כלום והם סתם מתנקלים בי, ואני פשוט יושב בצד כמו פדלאה, בידיעה שאם אני אבוא לשם בביטחון ואשים על כולם פס כלום אני אוכל להתגבר על זה, ואני פשוט לא מצליח לפעול וזה הורג אותי!!!
מה אני אמור לעשות כבר?! אני לא מטייל *בכלל* עם חברים אחרי הבית ספר, אף פעם לא מציעים לי כי אני ממש מופנם ומשדר שלא בא לי שידברו איתי, אבל אני רוצה לגמרי את ההפך! אני רוצה שידברו איתי, יעודדו אותי, יעזרו לי, ולאף אחד לא איכפת ממני!
פעם ביקשתי הרבה פעמים מ"חברים" במרכאות לטייל איתם אחר הצהריים והם רק יודעים לתרץ ואני לגמרי מבין אותם, אני בן אדם כל כך משעמם שסתם מחפש תשומת לב, ואני מרגיש שאני נדחף לאנשים אז פשוט הפסקתי.
זה פשוט לא פייר, אני כל יום בא לבית ספר עם חיוך, מנסה כל הזמן מחדש להראות שיש לי ביטחון, ומשהו אחד שגרם לי להיעלב אפילו אם לא התכוונו הורס לי את כל היום ואני שונא אבל פשוט שונא שזה קורה לי!!!
איך אני יוצא מזה?!
דרל אגב, לא אובחנתי עם חרדה חברתית, אבל זה לא משנה את העובדה שאני סובל כל כך הרבה זמן
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות