יחסי אהבה שנאה עם עצמי. איך להתמודד?

שלום אנשים יקרים,

אני קצת פורק מחשבות שרצות לי בראש על עצמי..
אם מישהו מזדהה עם הנאמר או אם למישהו יש מחשבות מעניינות, אשמח שתשתפו אותי.

זה פוגע בי בכל תחומי החיים, אני קם בבוקר ומרגיש גל של חרדה ששוטף אותי. אני משתתק. אני לא מצליח להתקדם בעבודה, לא מצליח להשלים לימודים, המחשבות בראש שלי לא נותנות לי להתרכז בשום דבר. מהבוקר עד הלילה אני עסוק בלנסות למצוא מפלט מתחושות השנאה והגועל העצמי.
גדלתי במשפחה קשת יום, ובבית ספר קשה ומעניש. כשהייתי ילד, חשבתי, "כשאהיה גדול אתן לעצמי רק אהבה" אבל בהדרגה, מכה אחר מכה, דחיה אחר דחיה, התחלתי להאמין שזה מה שאני צריך בחיים, זה מה שמגיע לי, קושי וביקורת.
לא ידעתי שאני בודד, משום שלא ידעתי מה זה לא להיות בודד. חשבתי, שהכל צריך להיראות נורמלי, ואז הכל בסדר.
אז למדתי לשחק, להציג כאילו הכל בסדר, אבל ככל שנעשיתי שחקן טוב יותר, התרחקתי מעצמי יותר. תחילה לא היו לי אחרים, ובהמשך מצאתי אותי בלי עצמי. בדיעבד, אפילו לא הייתי שחקן טוב כפי ששיערתי.
ולפעמים בלילה מאוחר אני מצליח לומר לעצמי שאני אוהב את עצמי, אבל אז בבוקר אני קם ואותו גל של חרדה שוטף אותי ושואב אותי חזרה לחור השחור הזה. הרגשה איומה שאני אדם רע. כל טעות שעשיתי בעבר רק מוכיחה לי את זה. אני לא מצליח לסלוח לעצמי על טעויות. אני לא מצליח להאמין בעצמי. הבדידות שורפת לי במעיים.
וכל מה שאי פעם רציתי זה קצת רוך, מקום שבו אני יכול להיות מי שאני בלי לפחד שאיענש על זה. מקום שבו אני יכול לעשות טעות וזה לא יהיה סוף העולם. אבל אני מרגיש שלי זה לא מגיע, שאני צריך לסבול.
וברגעים של חסד אני מרגיש את חוסר הצדק, את המרחק הרב שבין איך אני מרגיש לבין מה מותר לי להרגיש, ואני יודע שעוד כמה רגעים או שעות, ההרגשה הרגועה תטבע בתוך ים של מחשבות כועסות, מאשימות ומביישות.
אני מפחד מהביקורת שאני מותח על עצמי, אני מפחד גם לשחרר את הביקורת, אני לא סומך על עצמי. אני חייב להיות בשליטה מלאה.
והשאלות מתרוצצות בראש: אלוהים מעניש אותי? אולי הוא דוחף אותי לקבל את עצמי כפי שאני? ולמה באופן הזה? למה דרך השבילים הפתלתלים שבין הייאוש, הפחד והבדידות? האם אצא מזה מחוזק? מה זה בכלל להיות חזק? אולי זה לאפשר לעצמך להיות קצת חלש..? ואולי אני צריך להכיר יותר בדברים החיוביים שקורים לי? להעצים אותם..?
אני מרגיש שהדברים הטובים לא מגיעים לי.. כמו אורח לא מוזמן שמסתנן לתוך אירוע יוקרתי. ואיפה מותר לי לרצות דברים בשבילי בתוך האירוע הזה? אני אהיה האורח הלא מוזמן שמבקש מהתזמורת לנגן שיר במיוחד עבורו?
אולי, זאת בעצם האמירה שאני צריך לומר לעצמי, "אתה מוזמן, אתה מוזמן לחיים האלה, בוא, תרגיש בבית ותהנה לך.."
ואז אני שואל את עצמי, "אולי אתה מדמיין? אולי אתה לא מודע לעצמך? אתה עושה מעצמך צחוק.."
ומה זה בית? מקום שבו אתה יכול להוריד את הרשמיות, להחליק לתוך משהו נוח, ולהתכרבל בפינה שקטה.. לא להיות מודע לעצמך כל כך.
והביקורת מרסקת את הבית, הביקורת אומרת לך "תהייה מודע לעצמך, שלא תעשה טעות"
אז אני מנסה להיות מושלם, כדי שאהיה בטוח שבאמת מגיע לי להיות פה ולהנות. אבל אני מפחד להיות מושלם, כי בתוכי אני יודע, שזו לא אהבה אמיתית, לאהוב מישהו כי הוא מושלם. אני רוצה לאהוב את עצמי באמת, אהבה כזאת שלא תלויה בביצועים שלי. אהבה כזאת כמו שאוהבים תינוק, פשוט כי הוא קיים.
איך עושים את זה? איך אני אוהב את עצמי סתם כי ככה? בזמן שהמוח מזכיר לי את כל אותם הזמנים שנפגעתי, כהוכחה לכך שאותי לא אוהבים סתם כך.
אולי אלוקים נתן לי להיפגע, כדי לחזק אותי? כדי שהאמירה "תרגיש בבית" תבוא מתוכי, מעצמי. אולי ככה אני אהיה איש חזק? שאלמד לא להזדקק לאישורים מהסביבה..
אבל האם באמת אצליח, להכריז על עצמי, שאני גבר? הרי אני מתבייש בחולשות שלי, אני מתבייש בזה שפעם הייתי חלש. איך אני מתמודד עם הבושה הפנימית, הקול שצועק לעברי שאני חלש?
אולי אני צריך פשוט להסכים איתו? לומר לו "זה בסדר.. אני גם חלש לפעמים.. גם לי מותר להיות חלש.. גם לי מותר לטעות, גם לי מותר להסיר את המסיכה ולהיות פשוט, אני".
ואולי, אולי אני פשוט חופשי, לא צריך להכריז, לא צריך להסביר, לא צריך להוכיח, לא צריך לבקש רשות להיות קצת חלש. אולי רק צריך להרפות, לקבל את זה שאני גם חלש קצת. אולי זה בעצם להיות חזק? השקט הפנימי, הידיעה, שאף אחד לא מבקש ממך הוכחות, אתה מי שאתה, אתה מה שאתה. ואין לך מה להוכיח לאף אחד. ככה אוהבים תינוקות, לא? אולי ככה אוהבים את עצמי?
אני נזכר בילד שהייתי, אותו ילד שרק לפני רגע הפציע לאויר העולם, והוא רק רוצה להתעטף בחיבוק, חיבוק שעוטף את כולו, חיבוק כזה שמתעלם מהחיתול המלוכלך. חיבוק שקולט את הקול של הבכי התמים וחסר הישע, ומשחרר בחזרה גלים של חום, רוך ואהבה. אני נותן לעצמי חיבוק כזה.
הוא עדיין שם? הילד הזה? אני יודע שהוא שם. אני יודע שהוא שם כי כואב לו. ואני מרגיש את הכאב הזה. והילד הזה הוא קסם של ילד, אני רואה זאת בעיניים שלו, כשאני מביט בתמונות הישנות. אני לא רוצה לשכוח אותו מאחור, לעזוב אותו.
אולי לכן אלוקים מכאיב לי? כדי שלא אשכח? כדי שלא אהיה מישהו אחר? כדי שאחזור למקום הכואב והאפל, ושאצא משם, אבל הפעם, עם הילד שהייתי והשארתי מאחור.
איך אני משחר את הילד מהמקום האפל הזה? איך אני מוציא אותו מהמרתף ואומר לו "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עליי, אני שומר עליך.." איפה המקום האפל הזה? איך אני מוצא אותו? זה פשוט. המקום הזה הוא איפה שכואב לך. המקום שבו איזה קול, מבפנים או מבחוץ, הכריז "מגיע לך להיות לבד, אתה לא ראוי לאהבה" ולא היה לילד הזה את הכוח, או את התעוזה לקרוא תיגר על האמירה האכזרית הזאת, אז הוא פשוט השתתק והתכנס לתוך עצמו, בתנוחה עוברית. הוא מפחד לחיות בעולם שבו הוא לא ראוי לאהבה. הוא נמצא שם עד היום, ילד. קטן. בודד. רועד מפחד. והוא מחכה לי שנים ארוכות, קפוא, הוא מחכה שאזכור אותו, שאבוא לקחת אותו איתי, ומה שמחזיק אותו בחיים זה הוא עצמו. האור שהוא. התקווה שהוא. אבל הוא לא יודע שהוא אור. הוא חושב שהוא תמצית הרוע.
הילד הזה נלחם בשטן בכבודו ובעצמו. בקולות האפלים ששואבים ממנו את חדוות החיים, את כוח הרצון, שמטילים עליו אשמה ובושה.
ובתוך כל זאת, הוא מוצא את הכוח לשלוח לי כל יום מעט אור, כדי שאצליח לעבור את היום בשלום. כי הוא מאמין בי. הוא יודע שאני בונה את עצמי, וברגע שאהיה חזק מספיק, אבוא לאסוף אותו, או אולי אחזור להיות איתו, במקום שלו. או שנטייל במסע בין כוכבים בין העולם שלי לעולם שלו. נחזור להיות אדם אחד ששלם עם עצמו. עם כולו. אז, יהיה לנו מספיק כוח ללכת ביחד אל המעיין, לשאוב השראה, לתת ולקבל אהבה, לשכב בלילה קייצי מתחת שמים זרועי כוכבים ולהרגיש כמו אחד ממיליארדי הכוכבים, שכל אחד מהם יודע כמה מיוחד הוא.
איך אני יודע אם אני מוכן? אם אני בשל, אם אני מספיק חזק כדי לחזור אל הילד הזה? אולי, אולי אני לא צריך להיות חזק. אולי אני צריך לדעת שאני לא יכול לבד. שאני חייב את הילד איתי. ואולי, אולי אני לא צריך לאסוף אותו, אולי אני צריך פשוט להסתכל ולראות שהוא תמיד היה פה איתי, ואני לא הייתי מוכן להכיר בו. והוא היחיד שיכול להציל אותי.
הילד הזה הוא מי שתמיד הציל אותי.
הילד הזה הוא גיבור.
הילד הזה הוא נשמה, חלקיק אלוהי.

הילד הזה הוא, אני.