מגבלת הראייה שתשאר איתי לכל החיים

היי, אז נתחיל ממש מהתחלה, נולדתי עם בעיה בעיניים והתחלתי להרכיב משקפיים מגיל שנתיים עם מספר של -10 בשתי העיניים.
אני זוכרת את עצמי חסרת בטחון, ביישנית ומאוד מאוד פגיעה, מהגן לכיתה א' ומשם לחטיבה.
אני מודה, לא זוכרת את כל ההקנטות שקיבלתי מגיל שנתיים, אבל זוכרת עד היום ואפילו מרגישה לפעמים את אותה ההרגשה מאז.
להרגיש שונה מכולם, להרגיש "פחות"(בכל זאת מגיל שנתיים עד בערך גיל מסויים לא הבנתי למה יש לי משהו שלאחרים אין, ולמה אני אמורה להסחב עם זה).
לא הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי, ממש נמלטתי ממראות ובנוסף לזה בגלל המספר הגבוה העיניים נראות מאוד גדולות במשקפיים ככה שתמיד הייתי מרגישה שאני נראית מוזר.
גדלתי עם הרגשה של שנאה לעולם, למה קיבלתי על עצמי את זה, זוכרת ריבים שלי עם ההורים ילדה בת 8 על איך נולדתי עם גנטיקה כזו, זורקת את המשקפיים על הרצפה בכל פעם שאחי צחק עליי וכשהייתי כועסת שההורים לא מבינים את הנזק הנפשי שקיבלתי.
כן עכשיו זה ברור לי ששום דבר לא בכוונה ועדיין המצב מתסכל..
בחטיבה התחלתי להרכיב עדשות ומאז בכל יציאה מהבית אני עם עדשות.
הבעיה היא בנפש שלי, כשאני בבית ובאים אורחים ואני עם משקפיים, אני נכנסת ללחץ ומורידה אותם ישר, הלב שלי פשוט יוצא מהחולצה מרוב לחץ.
אני לא יודעת לגבי מה אני מרגישה יותר גרוע באותו הרגע, בזה שאני עם משקפיים או בזה שאני מרגישה צורך לעשות את הפעולה הזו כל הזמן.
אני די בטוחה שאם זה לא היה נולד איתי, והייתי עוברת את זה בגיל יותר מאוחר כמו 12 למשל, אולי הייתי יותר בוגרת ופחות לוקחת קשה, התחושות ממש מהלידה, גדלתי לתוך חוסר בטחון מוחלט, השאירו בי "צלקת" ילדות.
לצורך השוואה אני מנסה להיות כמה שפחות תלותית בדברים, אני מרגישה טוב גם ללא איפור אחרי שהייתי שמה איפור בכמויות בבית הספר, כנראה הצורך הגדול להרגיש יפה אחרי שהרגשתי ממש לא בעבר.
האנשים היחידים שאני מרגישה איתם בנוח הם משפחה קרובה מאוד וגם מהם אפילו לפעמים אני מרגישה מבטים או שלפעמים גם זורקים הערות, אפילו שרואים אותי כך 20 שנה.
אני מרגישה שהכבוד שאני מקבלת עם ובלי משקפיים כל כך שונה, אולי אני "מדמיינת" אפילו שלא נראה לי, ממש כמו הסיפור של הברווזון המכוער.
להרגיש שונה מכולם, להרגיש שמסתכלים הרבה על הפגם הזה.
בדקתי לגבי ניתוח והוא לא אפשרי למספר כזה גבוה, הפתרון היחיד הוא ניתוח השתלת עדשה.
חוץ מזה שזה יקר ועם סיכון גבוה, אני מרגישה מאוד צבועה עם עצמי, כי הבטחתי לעצמי לאהוב ולקבל את עצמי. יותר מזה, אני מרגישה שיש בזה פלוס לבדוק מי באמת יאהב אותי עם איך שאני באמת.
היום אני בת 23, ואני יודעת להגיד שהזמן לא ירפא את זה, כמו שריפא את עניין האיפור למשל. אולי אם הייתי שמה משקפיים מגיל יותר מאוחר וזה לא היה "צלקת" ילדות.. באמת חתיכת צלקת.
אני בקושי זוכרת את ההקנטות שקיבלתי מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל לגמרי זוכרת את ההרגשה שלי, הבושה הגדולה, הסתתרות, שגם עכשיו באה לידי ביטוי כמו שהצגתי.
גם השיטה של לעשות את זה לאט לאט ובהדרגה ולראות שכלום לא משתנה לא תעזור, מניסיון.
למשל גיסתי, אני מולה שנתיים עם משקפיים ומרגישה עירומה(והיחסים בנינו לגמרי בסדר). אין לי אפילו איך לתאר את זה, זו פשוט הרגשה של בושה.
מה אני יכולה לעשות? אני מתוסכלת.
נמאס לי להרגיש שאני בורחת, אני מרגישה מטומטמת בכל פעם שאני שמה עדשות בבית כשבאים אורחים.
מצד שני אני לא רואה את עצמי שמה משקפיים אחרי הכל.