מעולם לא חשבתי שאנסה להשתמט. בגיל 18 חתמתי עתודה כי ידעתי מראש שממילא אכנס לקבע. זה היה ברור כשמש. הרגשתי שאנשים שמשתמטים הם בכיינים, לא איכותיים, חסרי ערכים. והנה, התגייסתי והגעתי למצב שאני קם כל בוקר לעבודה שאני לא באמת אוהב (ייאמר שהיא כן חשובה), משעממת, שלא תואמת את הכישורים שלי, עם מפקדת שבטוחה שאני העבד הקטן שלה.
פתאום הכל מרגיש לי מגעיל. כל דבר פטריוטי יוצא מפרופורציה ברמה שאני כבר לא רוצה להיות חלק ממנו. אני כבר לא רוצה להצטיין משום שאני לא מסכים עם המדדים של צהל למצויינות. אני נהיה אדם אפור וכהה, שרק חושב מתי הוא חותך הבייתה וכל דבר קטן מכניס לדיכאון.
אני הכי מגיע ממקום ערכי שמכווין לשירות משמעותי אבל פשוט על כל דבר אני חושב לעצמי למה? למה אני צריך לעשות את זה?
אני מרגיש שנהייתי אדם קשה, אפור, בכיין. שרק רוצה לשבת כל היום ולא לעשות כלום. אני נגעל מהמדינה, נגעל מהצבא, נגעל ממערכות באופן כללי ולא רוצה בכלל לחשוב על איך אסתדר בשוק התעסוקה.
הקטע הוא שאני בכלל אדם יחסית איכותי, בחור חכם ותמיד הייתי חברותי ומצטיין בביהס. הצבא פשוט סחט ממני הכל ולמרות שכן מנסים לעזור לי ולהתחשב בי אני פשוט לא רוצה להיות חלק מזה.
כל הזמן אומרים לי האנשים הם אלה שעושים את השירות. יש לי מספר חברים שם אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מה שיגרום לכל הצרות לעבור בשנים הקרובות.
הצבא גורם לי להרגיש אפס, חסר יכולת להשפיע על חיי, פיון שנשלט עי אנשים שתפסו עמדות כוח שלא בדרכים מוסריות.
לא יודע מה לעשות. מישהו אי פעם הרגיש ככה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025