טוב יותר
לא משנה עם מי אני מדבר ולאן אני הולך, אני רואה את רוב האנשים סביבי דיכאוניים, עצובים, כבויים.
באוניברסיטה, בין חברים, סתם ברחוב, אפילו במשפחה (שתמיד היו אנשים מלאי חיים). מרגיש לי כאילו החברה משתנה. אנחנו נהיים בודדים יותר, מרוחקים יותר, מאבדים את הכישורים החברתיים שלנו, את העקרונות שלנו, את השמחה.
שמתי לב לזה לפני כמה חודשים, שישבתי עם חברים ומישהו סיפר שהוא עובר תקופה קשה ונפגש עם פסיכולוג. כל שאר החברים סיפרו גם על התמודדויות דומות בעבר הלא רחוק. המשותף לכולם היה תחושה של חרדה או דיכאון. כולם אנשים צעירים בגילי.
אנחנו גם נפגשים פחות, החברים. איבדנו עניין בהרבה תחומים.
בליל הסדר השנה נפגשנו כל המשפחה המורחבת (מצד אבי). שהייתי ילד הייתי מחכה לליל הסדר, כולם השתתפו בקריאת ההגדה, שמחו ודיברו על הכל. בשנים האחרונות זה לא ככה. השנה בפעם הראשונה סבא שלי התחנן שעוד מישהו יצטרף אליו לקריאת ההגדה. בעבר הדודים ובני הדודים רבו על הזכות הזו. בסיום ליל הסדר הייתה אווירה מאוד עכורה. זה הרגיש כאילו חלק מהמשפחה לא רצתה להיות שם.
אני רואה ברשתות החברתיות במה אנשים מתעניינים ועל מה הם מדברים. אני לא מדבר על פוליטיקה, זה תמיד היה נושא טעון. יש בארץ אווירה של ייאוש. ולא רק, בכל העולם זה משתקף ככה.
בהתחלה חשבתי שהסיבה היא הקורונה. אבל כשאני מסתכל אחורה בזמן, זה התחיל הרבה לפני כן. הקורונה רק האיצה את זה.
אני הולך ברחוב ורואה אנשים שנראים מיום ליום יותר כבויים, חוששים מאינטראקציה והולכים עם הראש למטה או בטלפון.
אני לא מבין מאיפה זה התחיל. זה משפיע גם עליי. אני חושש שיום אחד אמצא את עצמי בטיפול נפשי, תוהה אם בגיל עשרים וחמש המופלג עוד יש לי סיכוי להיות מאושר. זה מפחיד אותי ואני לא בטוח שאני יודע איך להימנע מזה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025