פרידה אחרי שנה וחצי - מה לעשות?

בן זוגי נפרד ממני לאחר שנה וחצי בה נפרדנו כמה וכמה פעמים. הוא יזם את הקשר, הוא היה דלוק עליי חצי שנה לפני שהציע לי לצאת (התחלנו כידידים והכרנו בעבודה), היה לו קשה להציע מכיוון שמעולם לא יצא (או שכב) עם בחורה (בגיל 33) היו עוד נורות אזהרה שהתעלמתי מהן, למשל בדייט הראשון הוא הצהיר בפני שלא מאמין ב-forever ever after וסביר להניח שימאס לנו מתישהו אחד מהשניה, הייתי מזועזעת אבל בין היתר לאור העובדה שמעולם לא היה בזוגיות הנחתי לזה.. ולקחתי את זה בהומור.
על פניו הכל היה מושלם: ג'נטלמן אמיתי, מחבק וחם, תמיד שם עליי יד ליד חברים ומשפחה, כולם נורא אהבו אותו ושמחו בשבילי, היינו הזוג המושלם כלפי חוץ וגם בנינו לבד היה קשר מאוד יפה ואינטימי (גם במובן הריגשי, שיחות פתוחות והמון תמיכה וקבלה), אז התאהבתי. מאוד רציתי להגיד לו שאני אוהבת אבל החלטתי לבדוק איתו קודם, ושאלתי אותו אם הוא אוהב אותי.. הוא, להפתעתי הרבה מאוד, אמר שלא.. אני נפגעתי מאוד. לא האמנתי שיכול להיות כזה דיסוננס בין התנהגות לרגש (אני מצידי מעולם לא הייתי מתייחסת למישהו שאני לא אוהבת כפי שהתייחס אליי..), רציתי למות. הכל התנפץ לי ברגע והייתי מבולבלת, בלהט הדברים אמרתי לו שלפחות ישקר והוא אמר שהוא לא מסוגל וזה ירגיש לו כ"ויתור על עצמו". המילים האלו נחרטו בי. הוא מצידו הלך לידידה שלו להתייעצות וזו טענה שאני ילדה קטנה
באופן כללי, המון התייעצויות שלו עם המון ידידות שהיו לו.. בהתחלה זה הפריע וביקשתי שימעיט בשיתופים אבל הוא טען שאם זה אני או הן אז זה הן, ונפגע שביקשתי. למרות כל זאת הוא המשיך להיות מקסים והתרגלתי למצב. רבנו כמה וכמה פעמים, עשינו הפסקות וחזרנו אחרי מספר ימים או שבועות לנסות שוב.
אני כמובן מרגישה מושפלת ומאוד קטנה, הייתי מאוהבת בו. עיוורת. מאוד. אבל הוא מבחינתו הכי אוהב ומחבר ושמח שאנחנו ביחד, המון מסרים כפולים... ה
בריבים שהיו לנו אפילו הכי קטנים תמיד איים בפרידה ואני הצטערתי, בכיתי וביקשתי סליחה. נהפכתי לצל של עצמי.. עברתי תקופה קשה בחיים והוא היה שם לתמוך והיינו מלבד זוג גם חברים מאוד טובים, היה לי קשה לשחרר והוא מצידו דרש רק יותר ויותר: שאלך לטיפול, שלא אעיר לו על הידידות, שזה סבבה שישאר כל יום בעבודה 10-22, שלא נהיה ביחד בסופ"שים.. ביום ההולדת שלי עשה לי חגיגה גדולה וכשהיה במצב רוח טוב היה לנו מעולה וכיף..
שאלתי מה מפריע לו והוא אמר שהוא סובל, הוא לא נראה סובל, אם כבר אני סבלתי מאוד.
שאלתי מה הוא מחפש, והוא תיאר לי זוגיות ללא פשרות, בת זוג שתהיה מוכנה לכל דרישותיו. שם נכנעתי, זה היה בלתי אפשרי. לא מאמינה שמישהי תוכל ליישר קו עם כל הדרישות האלו אלא אם יאהב אותה באמת ויסכים להשתנות למענה.
אני מרגישה מרוסקת. עדיין אוהבת אותו אבל יודעת שהוא רעל בשבילי. קשה לי לעזוב את המחשבה על עתיד איתו אבל גם נמאס לי לחזור כמו סמרטוט ולהתחנן.
אחרי כל החפירה רציתי להתייעץ בקשר לצעד הבא, אולי זה יתן לי קצת בטחון...