רוצה להתרחק מחברות שלי, אבל יודעת שאין אלטרנטיבה

מכירים את הקבוצת אווטסיידרים הזאת, תמיד של 2-3 אנשים בכל כיתה/קבוצה שהיא, אלה שנשארים תמיד בתוך עצמם ולא יוצרים קשר עם אנשים אחרים, לא מנסים להכיר אותם. כן, אני מדברת על הקבוצה של הילדים השקטים חסרי יכולות חברתיות עם מראה מוזנח שאנשים לא זוכרים. אני בקבוצה הזאת ואני לא מצליחה להתנתק.

אני ועוד שתי בנות נמצאות בקבוצה כזאת. עליתי השנה לכיתה י' וניסיתי להתחבר לאנשים בכיתה החדשה, כאשר הרבה כבר מכירים אחד את השני. אני מטבעי נפתחת מאוד עם אנשים שאני לא מכירה ובעיקר עם בנים, אבל עם הזמן קטנים הנושאים לשיחה ואיכשהו קטן הביטחון העצמי שלי, בעיקר מול אנשים בעלי ביטחון. דיברתי עם אנשים וניסיתי להתחבר לקבוצות שנוצרו ללא הצלחה. זה יצר מצב שבו כולם הכירו אותי ולאף אחד לא הייתה בעיה לדבר איתי שיחות חולין, אבל לא הצלחתי להיות חלק מקבוצה כי פשוט הרגשתי לא שייכת וחסרת ביטחון, והרגשתי שאני מפריעה ולא קשורה וזה לא שכל כך רצו לצרף אותי אליהם.

שתבינו, אני נערה שנראית ומרגישה נורמלית לגמרי: אכפת לי מאוד מהמראה ואני מטופחת ונראית די טוב, גם מתחילים איתי לפעמים, אני אוהבת לדבר על בנים ולעשות קניות וללכת למסיבות ולשתות ולפעמים לרכל וכל השטויות השטחיות האחרות.

בשלב מסוים יצא לי להתחבר עם ילדה אחת, ממש נחמדה ובעיקר בלי הרבה ביטחון שלא הרגשתי צורך לנסות ולהרשים. לא היה אכפת לה מאיך שהיא נראית וממה חושבים והיא הייתה מאוד שקטה. דיברנו על די דברים שונים אבל הרגשתי בנוח איתה כי סופסוף הצלחתי לדבר באופן חופשי ועם ביטחון. לה כבר הייתה חברה אחרת ב"קבוצת האווטסיידריות" הזאת, אז התחברתי גם אליה קצת. בשלב הזה כבר לא יכולתי לצאת. למה אתם שואלים? כי זה יצר מצב שבכל מקום שהייתי עם כל קבוצת אנשים, הרגשתי מחויבות להיות איתה ולדבר איתה כי אם לא, היא הייתה לבד. ולא יכולתי להצטרף לשיחה יחד איתה כי היא הייתה מרגישה לא בנוח והולכת או פשוט לא מדברת.

אז הן לא מספיקות לי, גם כי אני רוצה גם לדבר עם אחרים ולא מסוגלת וגם כי מה לעשות, לא מעניין אותי כל המלחמת הכוכבים והמדע בדיוני והדברים שהן מדברות עליהם. הן מאוד נחמדות והכל אבל אם יש מישהו שאני דלוקה עליו או מסיבה שהייתי בה או רוצה לדבר על דברים שביומיום של נערה רגילה אין לי לאן לפנות.

אני רוצה להתנתק ולא יודעת איך כי הן פשוט כל הזמן באות אליי, קוראות לי ומחפשות אותי 100% מהזמן. האמת, אני מרגישה מובכת להסתובב איתן מול אנשים. קשה לי כי אני יודעת מה חושבים עליהן ואני לא מרגישה ולא רוצה להיות חלק מזה. זה גם כל כך קל להיות איתן, כי אני יכולה להיות מי שאני בלי לדפוק חשבון ולחשוב על הכל ואני יכולה להיות עם ביטחון ולהגיד "בואו לסרט" ובאמת יבואו, מה שלא קרה לי הרבה.

ואם יוצא שאני בלעדיהן אני לא מצליחה להתחבר לגמרי כי עדיין קשה לי לדבר באופן נורמלי בגלל כל המחשבות של איך רואים אותי.. ובסוף יוצא שבאתי ליציאה עם אנשים ערב אחד ולאחרים כבר לא כי הם התקדמו ויצרו קבוצה משלהם ואני פשוט לא שייכת.

עכשיו כל הסיפור חזר אליי כי יש סוג של קורס שאני מצטרפת אליו, גם כי אני אוהבת את התחום וגם כי אני יודעת שמכירים בו אנשים, וגילית שבאות בלי שדיברתי איתן על זה. נמאס לי מהמחויבות אליהן, נמאס לי להישאר תקועה במקום ולא להרגיש כמו נערה, ונמאס לי לא להצליח להתחבר לאנשים.

סליחה על החפירה ואני אשמח לעצות בנושא. תודה:)