לא מצליחה לשכוח את האהבה הראשונה

הייתה לי מערכת יחסים שנמשכה מגיל 16 עד גיל 19 עם הפסקה אחת באמצע.
זה היה לפני כ-8 שנים.
הבחור היה בחור מצחיק, כריזמטי, יוזם, חמוד, כזה שכייף להביא הביתה כי הוא תמיד עושה שמח.
עד היום אני מחפשת מישהו שיהיו לו את המאפיינים האלה.
הוא אהב אותי מאוד, אפשר להגיד אולי יותר מדי.
הוא דאג לי מאוד ותמיד ניסה לשמור עליי מכל דבר.
הרגשתי שהוא החבר הכי טוב שלי ושאני יכולה לדבר איתו על הכול. הוא הגבר היחיד שהרגשתי בנוח להתקשר אליו מאוחר אם קרה משהו, ותמיד ידעתי שתהיה לי אוזן קשבת ולא סתם אחד שינפנף אותי ויגיד לי תני לי לישון בשקט.
המגע שלו במיטה היה שמיימי, דברים שאני לא מסוגלת לשחזר עם אף אחד עד היום.
אף אחד לא ידע לגעת בי ככה, אף אחד לא ידע לגרום לי להרגיש אהובה כמוהו.
היחיד שלא ניסה לנצל את הגוף שלי וסתם להגיד לי שהוא אוהב אותי כדי להינות במיטה.
אני מאוד מתגעגעת אליו והוא מאוד חסר לי.

היום בדיעבד אני יודעת להגיד שהיו במערכת יחסים הזו כמה אלמנטים הרסניים.
כשיינו רבים הוא היה עולה לטונים מאוד גבוהים, היה תופס לי את הידיים בחוזקה, מגביר מהירות באוטו בעצבים פתאום באמצע הנסיעה וכשהיינו מגיעים לבית שלי הוא היה נועל את האוטו כדי שלא אצא וממשיך לצעוק.
האמת שפחדתי שהוא יתן לי סטירה או יותר מזה. הרגשתי שהוא ממש קרוב לזה עם העצבים שהבאתי לו בזמנו.
המשפחה שלו הייתה גם די אלימה, פעם נפלט לו שהאבא משך לאמא בשיערות והאח הגדול היה בריון שהיה מציק ומרביץ לאחים הקטנים שלו.
המשפחה שלי קיבלה תחושה שהוא לפעמים מתייחס אלי כאל רכוש שלו, כאל משהו ששייך לו ושצריך להשקיע בו.
הוא גם תמיד היה אומר לי שיהיה לי מאוד קשה להסתדר בלעדיו בכל מיני דברים (למשל צבא) ונותן לי תחושה שאני לא אצליח לעבור את זה בלעדיו.
הוא היה בן עדה שנחשבת לפרימיטיבית והרגשתי שזה פשוט טבוע בו.
יום אחד הוא אמר לאמא שלי "הילה העליבה אותי בפני ההורים שלי", אמא שלי הסתכלה עליו המומה ושאלה מה קרה והוא אמר לה "היא ביקשה שאני אמזוג לה כוס מים".
כשהייתי חוזרת עייפה אחרי צבא ומבקשת ממנו שיביא לנו אוכל לחדר, הוא היה מביא ואומר שההורים שלו לא מרוצים מזה ושאני צריכה לקום ולקחת בעצמי.
הרגשתי שכל דבר שאני מבקשת ממנו הוא חושב על זה פעמיים בקטע של האם אני יוצא גבר או לא כשאני עושה את זה.
למשל ביקשתי ממנו יום אחד שיעזור לי לחלוץ נעליים כי אני לא מרגישה את הרגליים אחרי יום קשה שעבר עליי והוא הסתכל עליי במבט מזועזע.
פשוט הרגשתי שמצד אחד הוא ג'נטלמן אליי בפגישות שלנו, מוציא אותי למסעדות, אבל מה זה שווה את זה אם אין לו טיפת חמלה אליי ברגעים שקשה לי?
היום אני מבינה שלחיות חיים שלמים עם אדם כזה, זה קשה. כשבנאדם חולה ורוצה שיכינו לו כוס תה, והבן זוג חושב פעמיים אם לעשות זאת או לא..
היום אני גם מבינה שאף פעם לא הצלחתי לשכב איתו עד הסוף כי הגוף שלי לא רצה או יכל לקבל אותו. אני נזכרת בכל אותם רגעים וזוכרת שהייתי חסומה ממש כי לא הרגשתי בטוחה..

לקראת סוף הקשר הרגשתי חנוקה, הרגשתי שאני לחוצה איתו יותר מדי, הוא כל הזמן רצה להיפגש גם כשלא יכולתי. היה לו קשה להבין מה זה לא והוא תמיד רצה להיות איתי. בסוף הקשר הרגשתי כבר שהוא לא אותו בחור, שהוא לא נמצא שם מספיק בשבילי. חוויתי קשיים איומים בצבא והרגשתי שהוא לא מבין אותי כי היה לו תפקיד נורא קליל בצבא. הרגשתי לבד.
הרגשתי שאני מרשה לעצמי לזלזל בו.
בסופו של דבר המערכת יחסים נגמרה בצורה מכוערת שאני לא כל כך רוצה לפרט כי זה סיפור נורא ארוך ואני מרגישה שזה לא משקף אותי ואת מה שהייתי עושה כיום אם הייתי בוגרת יותר.

היום הוא כבר נשוי לבחורה שהיא במקור מת"א והוא גם עבר איתה לאיזור המרכז.
אני מרגישה תחושת פספוס כי אני אומרת לעצמי אולי הוא השתנה בשבילה? אולי הוא נהיה יותר מודרני? אולי הוא הבין את הטעויות שלו? אולי הוא כבר לא מתנהג ככה?
אולי אם היינו נפגשים בגיל מבוגר יותר הייתי פוגשת אותו אחר, בוגר, מתחשב יותר?
אני יודעת שאני לא צריכה לחשוב "מה אם" אבל זה מה שעובר בראש שלי.
אני מתקשה מאוד לשכוח ממנו בעיקר כי הקשר איתו נגמר בצורה גרועה, צורה שלא ציפיתי ולא רציתי.

הוא סופר חסר לי עם ההקשבה שלו, עם שמחת החיים שהוא מכניס לבית.
אפילו המשפחה שלי אומרת שמכל בני הזוג שהיו לי עד היום, הוא היחיד שחסר מבחינת האופי שלו, השמחה שלו..
כל הקשרים שהיו לי עד עכשיו היו קשרים גרועים בלשון המעטה. מעולם לא השוויתי בינו לבינם אבל תמיד כשקשר מסתיים אצלי אני מתחילה לבכות ומלקה את עצמי כי אני מרגישה שהוא היה האדם היחידי שהיה כנה ואמיתי וטוב אליי. בכל פעם שזה קורה מתחשק לי להרים אליו טלפון ולבכות לו, כי זה מה שהייתי עושה כשהייתי צעירה יותר והיה לי קשה.
המשפחה שלי אומרת לי שהקשר איתו זה ממש לא הדבר הכי טוב שאני מסוגלת אליו והם מאמינים שאני אצליח להכיר בחור טוב שיתאים לי. אבל זה פשוט לא קורה.
חסמתי אותו בפייסבוק כדי שאני לא אתפתה להסתכל על התמונות שלו אבל אני מוצאת את עצמי בוכה כל לילה כי אני נזכרת, מתגעגעת ובעיקר מרגישה הרבה רגשות אשם כי פגעתי בו בצורה מכוערת..הייתי צעירה ולא ידעתי איך לסיים את הקשר איתו בצורה נורמלית. גרמתי לו להמון כאב וצער וברור שהיום בגילי לא הייתי פועלת כך.
ליצור קשר או להתנצל זה לא יקרה כי הוא לא מעוניין שאצור קשר ואני לא רוצה לפדח את עצמי מולו ומול אשתו. הוא המשיך הלאה ואני לא צריכה להחזיר אותו למה שהיה בעבר, לדברים שיש מצב שלא מעניינים אותו. לבחורה שיש מצב שהוא אפילו לא זוכר אותה וגם לא רוצה להיזכר בה.
איך שוכחים ומשחררים ממנו?