אימא שלי מלחיצה אותי בכל דבר הכי קטן, מה לעשות?

אני מרגישה שאני חייבת בעיקר לפרוק כי אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד. אני בת 24 וגרה בבית עם אימא לבד.
אימא שלי היא אישה מאוד(כפול מיליון) טובת לב, מבשלת מפנקת דואגת מנקה וכמובן שאני עוזרת ככל יכולתי תמיד, כשיש לי כסף תמיד מפנקת אותה במתנות, שומרת על הבית מאוד נקי ובאמת פשוט ילדה מרצה.
אממה, היא אישה מאוד פרימיטיבית והראייה שלה על החיים פשוט מעוותת. היא לא מאמינה בהנאות, בבילויים ובפנאי (למרות שאומרת שכן אבל פעם ב-5 שנים מרשה לעצמה לצאת אפילו לבית קפה פשוט). כל פעם שמגיעים דברים טובים לחיינו היא כאילו מפחדת מהם ומסלקת אותם. היא מפחדת לנהוג למלא מקומות ואנחנו גרות בעיר ממש קטנה ובעיקר של חרדים (ואנחנו לא) וגדלתי עם בידוד חברתי די גדול.
תמיד הייתי ילדה מאוד מוזנחת ומדוכאת עם דיכאון קליני ובעיות פגיעה עצמית ואובדנות קשות ולא הצלחתי לפרוק את זה איתה כי היא פשוט לא מבינה כלום. יצא שעברתי אונס בגיל 21 תוך כדי שהייתי במערכת יחסים מתעללת (לא מהחבר אפילו) ולא יכלתי לספר לה כ-ל-ו-ם, אז שנתיים הייתי מרותקת בבית למיטה ואפילו לא ידעתי איך לעזור לעצמי (רק מרכזי פגיעה מינית ורופאים עזרו לי).
היא מבקרת את השימוש שלי בתרופות פסיכיאטריות על בסיס יום יומי או את ההתפרצויות של פגיעה עצמית שלי (שלצערי קשה מאוד להסתיר) ואני לא מסוגלת לספר לה כי היא כ"כ נויורטית ומלאה בביקורת, במשך 5 שנים היתה קוראת לי זונה שאני יוצאת להליכה(!) כי היתה בהיסטריה כל פעם שאני יוצאת מהבית, הדאגה שלה ממש חודרת בצורה לא טובה לחיים, היא לא משחררת והיא גם לא ממש עושה כלום לעזור, רק נותנת מלא ביקורת אפילו אם קיבלתי מחזור יש לה מה להעיר. זה באמת ברמה שכשגדלתי הייתי שותה כוס מים על הבוקר כי הייתי צמאה והיא היתה אומרת לי בצורה ממש מגעילה שאני משוגעת שאני מנסה להרזות כי מים על בטן ריקה מרזה או שטות כלשהי אחרת. כל פעם שאני לידה אני חורקת שיניים ורועדת מעצבים ומפחד, היא משתנה לטובה (כבר לא מעירה כשאני יוצאת, אבל הטראומה ממנה והחוסר אמון כ"כ גדולים)
מה עושים עם המצב הזה? ממה קשה לנתק, אני אוהבת שהסביבה שלי רגועה וטובה ואין מנוס איתה, היא חודרת לפרטיות בצורות קיצוניות