שלום,
כפי שהבנתם מהכותרת, מגיל ההתבגרות אני מתביישת מאבא שלי. חשוב לי להדגיש שהכוונה היא שאני מתביישת כשאני לידו, ולא מתביישת בו!
אני מרגישה מרוחקת ממנו, מרגישה שהיחסים בינינו מוזרים... אני מודה שאני בן אדם קר, לא אחת שמשתפת אנשים במה שעובר עליי, לוקח לי זמן להיפתח בפני אנשים, אני סגורה, שקטה, עדינה ולא אוהבת כשכל התשומת לב עליי- כל מי שמכיר אותי יודע את כל הדברים האלה עליי, ומאז שכל העניין הזה התחיל, מרגיש לי שכל הדברים האלה התחילו יחד איתו.
באופן כללי אני לא מגיעה מבית חם, עם כל החיבוקים והנשיקות וכל זה. את אמא שלי אני לא מסוגלת לחבק. חשוב לי לציין שאומנם אני לא מגיעה מבית חם, אבל גם לא מבית אלים או עם יחס קר, לא אכפתי ולא אוהב.
היחסים שלי עם אבא הם לא כמו היחסים עם אמא שלי.
ברור לי שזה נורמלי להיות בקשר טוב יותר עם אחד ההורים... אבל להיות עם ההורה השני במצב שאני מתביישת, ולא משתפת איתו דברים, לדעתי זה לא משהו שנחשב לנורמלי.
בנוסף לזה, מאז גיל ההתבגרות אני מרגישה כך באופן דומה עם כל הגברים כולל חמי, גיסים שלי...
אני פשוט לא מרגישה בנוח ליד גברים, אני משתדלת לדבר כמה שפחות, אני ממש מתביישת.
אני מבינה שאין כל כך מה לעשות חוץ מלהתחיל לעבוד על זה, לנסות לאט לאט להתחיל לדבר והכל.
מעניין אותי למה זה קרה? למה היחסים עם אבא שלי, לא יחסים רגילים כמו של אבא ובת? יש פה מישהי שעברה את זה עם אבא שלי, עם גברים?
ובתור גברים, מה הייתם חושבים על מישהי כזאת?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות