הכל התחיל בתכלס מאז שהתחילה הקורונה ולקחה איתה את כל בשמחת חיים והכל.
לפני חודש וחצי בערך התוכית שלי מתה וזה היה המוות הראשון שלי שבאמת התמודדתי איתו והיה לי קשה.
הבנתי שאני לא רוצה לאבד עוד אנשים וכאב לי ויותר ויותר התחלתי לחשוב על מה יהיה,מה יהיה איתי, עם ההורים שלי, עם סבתא וסבא שלי ועם האחים שלי.
ההורים שלי הם הדבר הכי חשוב לי בחיים ופתאום נפל לי האסימון שכל יום שעובר הם מתבגרים וגם אני ופתאום מצאתי את עצמי בשעה 3 וחצי בלילה בוכה כי אני לא רוצה,פשוט לא רוצה לחשוב על עם יקרה להם משהו,כל לילה יש לי את המחשבות האלה והן פשוט לא עוזבות,המחשבה שבכל רגע יכול לקרות משהו ואני פשוט לא מצליחה לעזוב את זה, זה פשוט מטריף אותי.
אני מפחדת, אני מפחדת לגדול, אני פשוט לא רוצה .
אני רוצה לחזור לגיל 9 שלא היה דאגות ולא היה כלום.
אני מבינה שזה מפגר אבל אני פשוט לא רוצה החיים האמיתיים מפחידים אותי ואני בדרך לשם.
זה קשה לי מאוד ואני לא יודעת מה קורה לי אני הייתי הכי שמחה ומצחיקה ומלאת שמחת חיים ופתאום המחשבה הזאת שיכול לקרות משהו למשפחה שלי בכל שנייה, זה משגע אותי ואני לא רוצה לאבד אותם.
אני אוהבת אותם כל כך וקשה לי עם המחשבות האלה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025