אני לא רוצה לעשות בגרויות, אבל מכריחים אותי

שבוע מבורך לכולם,
אני תלמידה בכיתה י״ב, בת 18, אוטוטו מסיימת לימודים (ברוך ה׳).
תמיד היו לי קשיים בלימודים. בהתחלה חברתיים, ואז עם החומר ואז עם המורים. אני פשוט לא מסתדרת עם מסגרות. הן שוחקות לי את הנפש. כל החוקים האלה, ולחיות את אותו היום כל בוקר מחדש - זה מכניס אותי לדיכאונות. גוזל ממני זמן ומשאבים. מבוגרים יגידו שאני מרדנית, אבל זה אף פעם לא נבע מזה.
אני בחורה צעירה בתפקוד מלא - יצאתי מהבית מוקדם אז אני עצמאית, אני מחזיקה זוגיות בת שנתיים שחשובה לי יותר מהלימודים ומקדמת לי קריירה בתור מקעקעת (יש לי כישרון, ככה הם אומרים), אני מטיילת בארץ ואני מפתחת את עצמי בתור אישה קטנה ואני מרגישה מזמן שאני מוכנה לחיים האמיתיים. נו, אלה שמפחידים אותנו מהם, שתמיד אומרים כמה הם קשים.
בסוף כיתה י׳ נעדרתי בערך חודשיים וחצי מהבית ספר. אין לי ספק שזה לא בסדר ואני ילדה ואני צריכה לציית לחח״ח כמו כולם, אבל בכל זאת לא הצלחתי להקים את עצמי בבוקר ולהגיע. מן המובן מאליו שהזמינו אותי ואת אמא שלי לשיחה עם המנהלת ועם רכז השכבה והמחנכת והיועצת, ואיך לא - קצינת ביקור סדיר. אני בקושי זוכרת משהו מהשיחה הזאת, מרוב שהדחקתי אותה חזק-חזק. כולם צעקו ונזפו וזלזלו בי שאני מאמינה בעצמי אחרי שאמרתי שאני אצליח גם בלי הבגרויות. לא נתתי לשיחה להסתיים בכלל. הפרצוף המאוכזב של אמא שלי גרם לי לברוח משם ובכיתי איזה חמש שעות רצוף בפארק ליד הבית.
החוויה הזאת איפסה אותי, אבל לא בצורה הטובה. הגעתי כל יום מתוך פחד, ולא יצרתי קשר עין עם אף איש חינוך. ככה הכל היה בסדר לכמה זמן. ואז הגיעה הקורונה. זה לקח לי בערך חצי שנה להתרגל ללימודים בשיחות ודיאו ולהיכנס לכל השיעורים במהלך היום. העדפתי לישון ולבשל לבן זוג שלי, כנראה.
אי אפשר ללמוד ככה. גם בהקשבה מלאה החומר לא נקלט. אני מכיתה א׳ מקבלת תעודה נכשלת. לא ניגשתי לבחינות השנה, וקיבלתי נזיפות, והמחנכת שלי אמרה לי שהשיחה ההיא תחזור על עצמה, והשתתקתי. לכל הפחות, הגעתי עד כאן - ועם דיסקלקוליה או לא, אני עושה 12 שנות לימוד. אני לא מסוגלת לעשות בגרויות. מה, באמת יש חוק שמחייב אותי לגשת לבגרות? זה כזה הזוי ובזוי בעיניי אם כן. אני כבר שנה וחצי בתוך החיים שלי בלי שהבית ספר גוזל ממני זמן ושואב ממני כוחות להמשיך לצייר ולהמשיך לקדם את עצמי במה שבאמת חשוב לי.
אמרו לי שאם לא אעשה בגרויות, אז אולי יכניסו את אמא לכלא, כי חוק חינוך חובה הוא חוק ברזל במדינה. הפחידו אותי עד מוות. אני לא צריכה את התעודה הזאת כדי להצליח. אני לא הולכת ללימודים אקדמיים בעד שלום. אני לא צריכה רשת ביטחון כי אני יודעת בוודאות שאצליח בתחום שאני בוחרת בו.
למה אני צריכה את זה, למה מכריחים אותי? למה לשחור את הנפש שלי, ולאיים איומים שמשייכים את אמא שלי, למרות שאני כבר לא קטינה? אני הרי מתחברת לכל השיעורים ומראה את הפרצוף שלי כשצריך. כאילו, באמת יש חוק שמחייב כל תלמיד שמסיים י״ב לסיים עם תעודת בגרות, או שעובדים עליי בשביל הסטטיסטיקות של יוצאי בגרות מלאה בבית הספר? מתחננת לעזרה בנושא, כי אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בתוך הפחד.