כן
הצטיינתי בתיכון, שירתי בצבא, ניהלתי צוות בחברת תקשורת לאחר השחרור מהצבא, אני בעל תואר ראשון ותעודת הוראה, עבדתי עם נוער במצוקה, הנחתי קבוצות, לימדתי, התנדבתי, הובלתי וניסיתי כל חיי להתקדם אל עבר הגשמה עצמית ועצמאות.
כל ההתפתחות האישית שכתבתי נמשכה עד גיל 28 ואז: סיום לימודי התואר, חיפוש מקום התמחות לא מוצלח (אבל זה תירוץ), אישפוז פתאומי של אבי כמה חודשים לאחר סיום לימודי התואר שהביא אותי להיות המטפל העיקרי בו לתקופה, התמודדות רפואית אישית שאני שבאה עליי בהפתעה גמורה (דבר שדרש התמודדות פסיכולוגית והתסתגלות) --אבל כל זה נשמע לי כתירוצים. היום אני חרדתי, לא בטוח בעצמי, צל של עצמי הקודם.
ובשלוש שנים האחרונות נקלתי למשבר קיומי:
אני גר אצל ההורים, לאחר תקופת אבטלה של מעל שנתיים, עובד במשרה חלקית וסתמית כבר חצי שנה, אבוד, ללא מסגרות חברתיות, מבולבל, חרד, ללא חוש כיוון ומשמעות. הפכתי להיות ההפך ממה שהייתי, מאדם חברותי ומנהיג הפך לאדם פסיבי ומסוגר, מאדם ספונטני בעל ביטחון עצמי לקפוא ומלא ספקות, מאדם עם ערכים וחוש כיוון לאדם אבוד.
האם יש לי תקווה עדיין או שאני כבר יותר מדי "שבור"?
האם אני זקן מדי להתחלה חדשה בחיים?
האם ניתן לצאת מזה?
האם זה סביר בגילי להיות אבוד ככה?
האם יש פה אנשים שצלחו משבר כזה?
תודה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025