משפחה שאכפת לה יותר מדי ממראה חיצוני

שלום לכם. יש לי משפחה קצת בעייתית.
מלבד אמא שלי (שהיא לא ריאלית במיוחד ומאוד מרחפת, חשוב לציין) לכולם יש מכנה משותף - מראה חיצוני.

דודות שלי הן קוסמטיקאיות וספריות, לסבתא שלי ואח שלה הייתה חברה מאוד מצליחה לאיפור ואמא שלי גם בעצמה מאפרת מקצועית. הן היו מאפרות לטלויזיה והיה להן בית ספר...
ההורים שלי גרושים. אבא שלי לא עוסק בקוסמטיקה אבל המראה שלו חשוב לו במיוחד ויש לו קרמים וספר קבוע והוא מסתכל הרבה במראה ויש לו מותגים....

בלי לעוף על עצמי או על משפחתי, אני פשוט אציין שאנחנו משפחה מאוד יפה. לאמא שלי יצא לדגמן כשהייתה נערה, דודה שלי לא מפסיקה לקבל מחמאות מאנשים, וכן גם אני מקבלת מחמאות ומבטים לפעמים מאנשים וזה באמת מחמיא לי אם נתחשב בעובדה שאין לי כמעט חברים וזה סוג של יחס שחסר לי, המחמאות האלה. אני מאוד דומה לאמא שלי וזה כיף לי, אבל אני מפחדת להתעסק ביופי יותר מידי זה נראה לי קצת שטחי.

אז אני נכנסת לתמונה, ואני נדחסת לתוך המסגרת.
אני העוף המוזר של המשפחה. "החכמה", "החושבת מאה צעדים קדימה", "הלחוצה".... וזה קצת נכון.
אני טיפוס באמת די מוזר, לא כי אני רוצה להיות כזאת, כי בהשוואה לאנשים אחרים בסביבה שלי אני שונה מהם מאוד.

המשפחה שלי די רכלנית אחת על השניה ומוחצנת,
אני ילדה מופנמת ואפילו די ביישנית אבל מתעסקת בעיקר בידעים שלי מאשר בשטויות והריכולים.

מצד שני המשפחה שלי גם מאוד חברותית ברובה, ולי חסרים כישורים חברתיים די בסיסיים (אני מבצעת פעולה פשוטה שמכניסה אותי ללחץ כמו להגיד שלום כשמגיעים או לשאול מה שלומך, כי זה לא בא לי באופן טבעי לעומתם....).

אני גם לא רגישה במיוחד או דרמטית, לפעמים נראת כמו נער שקט מהצד בדגש על נער ולא נערה, מה שמרגיש לי לא טוב עם עצמי. אני מרגישה שונה מהם, ואולי זה טוב להיות שונה במקום מסויים אבל זה גם מעיק. דרך אגב, עוד לא פגשתי את "החברים" שלי או נערים אחרים שאני יכולה להזדהות איתם עם תחביבים או נקודת מבט לחיים שדומה לשלי.

אני יודעת שאני נראית טוב, אני פשוט לא אוהבת להחצין את זה. אין לי אינסטגרם או טיקטוק, אני מעדיפה לקרוא ספר, לראות סדרה, ללמוד או לכתוב במקום. יש לי ספק שאני בעצמי כותבת:)

אבל אני לא "משקיעה" בעצמי כמו שהם בדברים האלו. אני כן מתאפרת לפעמים (עיפרון שחור מתחת לעיניים) וגם לובלו, אבל זה הכול.
אין לי שיער חלק, הוא די נפוח,
אני לא שמה מייקאפ או לובשת מותגים,
אני הטיפוס של ג'ינס וחולצת טרניג עם הדפס...
אתם לא תראו אותי עם טייץ של נייק וחוזיית ספורט.
בכללי מותגים כאלו לא מדברים אלי, או כל דבר חומרני יקר אחר.
ביום הולדת אל תביאו לי פנדורה או שרשרת אבני חן, אלא שני ספרים שרציתי, או אוסף מחברות וכלי כתיבה או שמלה יפה.... אלו הדברים שבהחלט מספקים אותי כי יש לי שימוש בהם ביום יום.
הם לא סתם עוד משהו שאני שמה בשביל לרצות את הסובבים. אני יודעת כמה אני שווה וערכית, אני לא צריכה תכשיט בשביל זה.

אבל אני לא מרגישה יפה. אני לא מרגישה עם ביטחון במראה שלי ליד אחרים. אבא שלי והמשפחה שלי לוחצים עלי לעשות החלקה כי זה "מהמם" לי והכול, אבל אני באמת מפחדת שזה יהרוס לי את השיער, ואני לא רוצה להיראות כמו כל הבנות הפאקצות האלה. אבא שלי זרק לי "עם הקוקו והמשקפיים האלה את נראת כמו איזה סבתא" וזה סופר העליב אותי, כי הוא מסוג האנשים שאומרים בדיוק מה שהם חושבים.

אני אוהבת את החוכמה שלי, את היצירתיות בכתיבה שלי וכן גם את העיניים שלי והשפתיים והגבות... אבל כל ההערות האלה על המראה מאוד מעליבות ומורידות לי. אני יוצאת מהבית בתחושה אוטומטית שאני לא יפה. הם תמיד אומרים לי ש"יש לך פוטנציאל אדיר ואת לא מממשת אותו". מצד אחד זה די מחמיא מצד שני למה אני כל הזמן חייבת להתעסק בזה? שיער קצת נפוח זה באמת נורא?

תראו אני לא אוהבת להיות קונפורמית על דברים שלא צריך להיות בהם באמת קונפורמים, אבל המשפחה שלי כל כך שונה ממני ודי מעיקה עלי בנושא הזה.
מה לעשות? אתם מזדהים עם מה שכתבתי או מבינים אותי?