כשהייתי ילדה אמא שלי על כל דבר שביקשתי ממנה הייתה אומרת תעבדי תחסכי ותקני בעצמך מגיל 12 אני זוכרת את עצמי עובדת גם אם זה ביביסיטר ושיעורים פרטיים בגיל כזה .
ולפני שהתגייסתי לצבא גם עבדתי ואחרי הצבא התחלתי לעבוד בעבודה מעודפת והרווחתי טוב יחסית.
ואז אמא שלי הייתה אומרת את צריכה לחסוך כסף אני יעזור לך אבל את חייבת להביא לי כסף כל חודש על זה שאת גרה איתי.
העיקר היא אמרה שאני צריכה לחסוך ואף פעם לא לימדה אותי ולא עזרה לי איך אלא לקחה ממני כסף , ואז היא הייתה מתלוננת למה אין לי כסף.
גם חוץ מזה היא הייתה מבקשת הלוואות והייתי נותנת לה והיא לא החזירה.
אבל היא ביקשה כסף כי היא ״טענה״ שאין לה , אבל מי שאין לו לא היה נוסע לחוץ לארץ כמה פעמים בשנה וקונה בגדים ונעליים כל שבוע.
כל המשפחה שלי כבר הייתה בחוץ לארץ ואני היחידה שלא. ופעם אחת שביקשתי לבוא איתם התשובה הייתה ״לא״.
וכנראה אני לא יהיה בחול בחיים.
ובנוסף פתאום באחד הימים בלי שידעתי היא מתקשרת וקובעת לי התחלה של לימודים אקדמאיים במכללה אחרי שנה שעבדתי ושילמתי לה כסף
ופתאום התחלתי ללמוד ( שבכלל לא ידעתי מה אני רוצה ועכשיו אני רוצה ללמוד משהו אחר לגמרי )
והיא פשוט בזבזה לי שנתיים מהחיים.
ולי לא היה את האומץ לקום ולעזוב.
שנתיים הייתי בחיפוש עבודות ועכשיו רק לא מזמן התחלתי לעבוד וזה עדיין לא מספיק לי כדי למלא את החור שנוצר לי בשנתיים האלו.
ברוך ה׳ עכשיו אני גרה עם הבן זוג שלי וזה יותר טוב בשבילי מאשר להיום במקום שלא טוב לי בו.
ועכשיו היא גם לא מקבלת את זה שאני גרה לבד.
היא אומרת לי אני לא שואלת אותך אם אני באה אלייך.
אני אוהבת אותה והכל אבל לדעתי זה מוגזם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות