איך להתמודד עם החור בנשמה שלי? איך לקבל כוחות להמשיך לנסות?

היי ... אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל..
תקראו , ניסיתי לתמצת כמה שאני יכולה .. אני חייבת לשתף מישהו
אני רק יכולה להגיד שקשה לי .
גדלתי עם סבא וסבתא שלי וההורים שלי התגרשו שנולדתי , הם לא באמת גידלו אותי . גרתי אצל סבא וסבתא מגיל 5 ועד כיתה ט . שנים שלא היו טובות בשבילי, היה לי הכל חומרית אבל שום דבר רגשית .
בבית הספר התעללו בי כל היסודי עד החטיבה , ניסיתי להתאבד בכיתה ז׳ , נשבר לי הלב , היחסים שלי עם סבתא שלי התדרדרו התחלתי לקבל טיפול רגשי כך שכל צלקות העבר שלי נחשפו ונכנסתי עמוק לנשמה שלי בעקבות הטיפול הרגשי.
עברתי ביסודי 2 בתי ספר , בחטיבה 2 בתי ספר , ובתיכון 2 בתי ספר .
בכיתה י׳ הרגשתי שהחיים שלי בלתי נסבלים , שכל מה שאני רוצה זה להיות כמו כולם, בבית נורמלי, הרגשתי חלל ריק ושחור בנשמה שלי ,חיה על אוטומט ... ובבית ? אי אפשר לקרוא לו בית . תמיד חיפשתי מקום שארגיש בו בבית . היחסים שלי עם סבתא היו כל כך רעים שעשיתי צעד ןעברתי לפנימייה בעזרת העובדת הסוציאלית שלי , כשעברתי נכנסתי לדיכאון עמוק והתחלתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון כי עברתי דברים כל כך קשים בפנימייה ובחיים בכלל שהתקווה שלי נעלמה.
היה לי רע בפנימייה , התחלתי גם להתבלבל מינית ועברתי תקופות נוראיות וקשות לגמרי לבדי .
באמצע יא עזבתי העובדת סוציאלית החדשה לא רצתה לעזור לי במעבר אז עשיתי הכל לבד ופשוט עברתי לפנימייה בקצה השני של הארץ (הסבים שלי גרים במרכז ועברתי לצפון) .
התחלתי מחדש בפעם המי יודע כמה שכבר אין לי ריגוש בלהכיר אנשים חדשים .... הייתי תלמידה מצויינת רוב חיי ועכשיו אני מתקשה בהכל , להתחיל מחדש ולהשלים פערים שוב פעם מחדש.
אני מרגישה מותשת , בלי כוחות.
ואין לי מישהו שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר ...
ואין לי משפחה שנותת לי להרגיש ביטחון .
ואין לי כסף לשיעורי נהיגה כמו שאר החברים שלי שכבר מוציאים רישיון ובלב אני נקרעת .
ואין לי אופצייה לשנות את המציאות כשכל יום אני רואה בפנימייה מראה למה שלי אין ולאחרים יש .
ואין לי הורים שיתנהגו כמו הורים .
והעתיד... כמה שאני מפחדת מהעתיד אלוהים.
עשיתי צו ראשון בדיוק במעבר ולא הייתי מוכנה אליו , קיבלתי נתונים נמוכים נורא וקבא 47 כי לא הספקתי להתכונן אבל רק רציתי לשים את הצו הראשון כבר מאחורי.
אני מפחדת מהבגרויות ומרגישה לבד בתחושות שלי.
אני בודדה בעולם הזה
וקיבלתי עובד סוציאלי חדש אבל לא התחברתי אליו ושוב פעם לספר את הסיפור שלי לעוד אדם חדש , ושוב להיקשר , ואז שוב הלב שלי יישבר כמו תמיד.
וזה אירוני כי אחרי כל מה שעברתי בחיים אני לא מרגישה .
לא מתאהבת / לא סומכת / חושדת באנשים למרות שכלפי חוץ לא תראו זאת בכלל . משדרת ״נורמליות״ שאני חזקה מאוד ושאני כמו כולם.
אבל בפנים... הנפש .. היא בוכה.
היא בוכה כי אף אחד לא יבין אותה , מכל האנשים שקוראים את זה עכשיו .
מקווה שאפילו אחד יבין .
כואב לי . כל כך כואב לי ואני צריכה כוחות . חשבתי על להתחזק ? בתור ילדה גדלתי בבהס דתי אז יש לי חיבור לדת אבל מצד שני אני לא מאמינה ב100% בהמון דברים שקשורים לדת.
אני חצויה .
בין עצב לשמחה , בין אמת לשקר,בין אמונה דתית חזקה לבין אתאיסטיות , בין סטרייטית לבי סקסואלית , בין חזקה לחלשה . בין מי אני בעולם ומה אני?