אני בטראומה מגיל 11 והכל יוצא על אמא שלי

בגיל 11 עברתי איומים קשים והפצת תמונות ברשת ומאז שזה התגלה להורים שלי והייתה סצנה מטורפת שאבא שלי ניפץ לי את הטלפון מול העיניים והם קראו לי בשמות נורא קשים היה בנינו נתק שהתהלכנו כמו זרים בבית. הסיפור הזה הביא איתו עוד המון דברים, סיוטים בלילה (עד היום ואני בת 16), חרדות ולפעמים ברמות הכי קיצוניות שאני אחרי זה בהלם מעצמי(במשך שלוש ארבע שעות הגוף שלי רועד ואני מפחדת להיות בחדר או בבית ואני מדמיינת דברים ואנשים), מאז אני לא סומכת על אף אחד כי ברגע שהרגשתי שההורים שלי נגדי הפכתי לילדה בודדה נפשית ופיזית, אז תמיד הייתי היחידה שם לעצמי. במשך כל השנים הדחקתי כל מה שסיפרתי פה ובנוסף התקופה גרועה.. האף שלי מדכא אותי ברמות הכי קשות אני תמיד בוכה בגלל זה, סבא שלי חולה וכל המשפחה שלי מתפרקת, אין לי באמת חברים ואני במקום לא שלם עם עצמי. ועכשיו? אני צריכה להתמודד עם הכל. יום אחד ניתקתי עם אמא באוטו וזה היה אחרי לילה שהיה לי את ההתקף חרדה הכי קשה שבמשך חמש שעות הרגשתי בסרט וקמתי בבוקר עדיין מבוהלת ומפוחדת מעצמי (מהדברים שאמרתי, שעשיתי, שעברו לי בראש, או שהלוואי והיה לי את האומץ לעשות), אז אמרתי לאמא שלי את הרקע, היה הייתה הכי תומכת וכבר באותו היום קבעה לי תור לרופא, הלכתי הכל טוב אמא שלי נלחמה על זה שאקבל פסיכולוג וביום חמישי הבא יש לי תור, אבל עכשיו התחילו בעיות. באותו זמן שסיפרתי לאמא שלי היא הייתה כמו כפפה ליד שלי, הכרתי בה צד שלא הכרתי, היא מסתירה מאבא שלי לטובתי, היא מקדישה לי את הזמן והיא מבינה ומכילה ומנסה לעזור לי. אבל בימים האחרונים? טרור. תמיד הייתי ילדה עצבנית אבל אני חושבת שזה בגלל שהכל היה שמור בבטן והייתי עמוסה נפשית שכל בן אדם שלא בא לי טוב התקפתי אותו גם אם הוא בא לעזור לי בתור ״מגננה״ שלי, כי זה הדבר היחיד שאני טובה בו. בימים האחרונים אני לא יכולה להסתכל על אמא שלי, אני רואה אותה ונגעלת, היא אומרת לי בוקר טוב אני לא מחזירה לה, היא אומרת לי אם ישנתי בלילה אני אומרת לה לא להתערב, היא מחבקת אותי אני מזיזה אותי, היא מדברת איתי אני מתעלמת או ישר תוקפת וצועקת כמו לא יודעת מה ואחרי זה מרגישה כל כך רע עם עצמי אבל חוזרת על זה קוב שהיא רק פונה אליי. אני חושבת שזה בגלל שבחיים לא קיבלתי אהבה, שנים לא קיבלתי חיבוק ואני לא רגילה לספר אז היא עכשיו כמו מראה בשבילי ואני נגעלת מעצמי? אני לא רגילה שמתייחסים אליי ועדיין למרות כל מה שהיא עשתה בשבילי אני מרגישה שזה מתוך רחמים. וגם לא בא לי פסיכולוג כי אני לא מתכוונת לשבת ולדבר בכוח עם בן אדם שלא באמת בא לי לפתוח לו. אני לא רוצה לספר לאף אחד, אני יודעת שהוא לא ישפוט אבל לא מעניין אותי לשמוע עצמות או שיתקנו אותי אני אספר לו את הרקע ולא אפרט אז הוא לא ידע כי אני לא רוצה אף אחד שיתערב לי בחיים, מצד שני, עד מתי אני אמשיך לישון עם אור דלוק כי אני מפחדת? אני באמת אבודה, אני מרגישה חסרת אונים ועייפה